ארנינה קשתן. תקשורת לא אלימה

העידן בו אנו חיים כיום, התקשורת המילולית והלא מילולית שאנו משתמשים בה רוויה באלימות הבאה לידי ביטוי בהאשמות הדדיות, הטחת האחריות אחד על השני, בדרך לעבודה, בחזרה מהעבודה, בזמן העבודה, ביחסי זוגיות מעורערים ללא בטחון ושיתוף, ניגודי אנטרסים ובעצם בכל תחום בחיינו.

לא אחת נתקלנו בתגובות כגון: אבל ככה לא מתנהגים, מה יהיה הסוף, הכל בגללך, מתי תלמדי כבר, כמה פעמים צריך להגיד לך, הוא לא בסדר, הכל בגלל... (בואו נראה את מי נאשים היום): המצב, השכנים, הבעל, האשה, ההורים, הילדים, החמות, הערבים, המתנחלים, השמאלנים, המורים, התלמידים, הנהגים, מס-הכנסה, הבנקים, העיריה, המדינה..."? ואולי שוב את עצמנו?

מה קורה?

כמו בני-אדם לכל דבר, אנחנו מסתובבים בעולם ומנסים להבין מה הולך פה. אנחנו רואים משהו שקורה במציאות, ובמהירות יותר גדולה ממהירות האור - מצמידים לו פרשנות (במיוחד כשזה לא עונה על צרכים בסיסיים שלנו, כמו ביטחון, הבנה, תשומת-לב, התחשבות, כבוד - ואהבה). עד כאן הכל בסדר. הבעיה מתחילה כשאנחנו פועלים ומגיבים כאילו הפרשנות שלנו היא הנכונה ("אנחנו הצודקים") והיא-היא המציאות האמיתית היחידה האפשרית.

ואז, מתוך כוונה טובה להראות לאחרים את ה"אמת" שלנו – כמובן, כדי שילמדו איך לכולנו יהיה יותר טוב בעזרתה – אנחנו "חייבים" להשמיע את האמת הזאת. אבל, כמו שקרה יותר מפעם אחת בחיים, אנחנו פוחדים שגם הפעם לא ישמעו אותנו – ואומרים את מה שיש לנו להגיד בצורה "אלימה": האשמות, דרישות, איומים, דיאגנוזות, השפלות וכו' וכו'. וכמובן, מפסיקים גם להקשיב. התוצאה? לא ממש אפקטיבית: לרוב אף אחד לא מקבל מענה לצרכיו האמיתיים. אז מה בִּמקום?

במקום ללכת לכספומט-ההאשמות, שתמיד חושב מי צודק ומי אשם - ואיך להעניש בהתאם, אנחנו מוזמנים למכון-כושר פנימי, שההתעמלות בו היא לחפש מי צריך מה - ואיך לעזור בהתאם.

ככה מגיעים לאופציות חדשות ומפתיעות:

במקום "מי צודק" ו"מי הפראייר" – יוצרים תהליך הידברות אמפתי; במקום עלבונות – לומדים להתבטא באסרטיביות. במקום כעס – מגלים הבנה ושיתוף-פעולה.

תקשורת מקרבת היא:

• מעין זרקור רב-עוצמה, שחושף הן את המבנה הפנימי של מצבי קונפליקט (פחד, בושה, אשמה, חוסר-אונים, כעס) – והן את מנגנוני-האיזון האדירים והפשוטים שבתוכנו, שמסוגלים לפרק את המתחים הללו ו"לתרגם" אותם לפתרונות, גם במצבים לכאורה-חסומים.

• תהליך, המאפשר לנו לחשוב, לדבר ולהקשיב בדרכים המקדמות הבנה וחיבור אנושי ויוצרות פתח לשינוי גם במקום שנראה חסר-סיכוי.

• בו-זמנית כלי דינמי, מעשי ואפקטיבי לשיפור התקשורת ולמילוי צרכים הדדי, וכן אמצעי עמוק ומהפכני להרחבת המודעות, הבחירה וההנאה.

• מודל-חיים, שאפשר ליישם אותו בכל רגע ובכל מפגש אנושי – תוך-אישי, בין-אישי, במשפחה, בארגונים ובין קבוצות-קונפליקט מכל סוג וגודל שהוא.

איך עושים את זה?

בעזרת שימוש שונה ומרענן בשפה, שמאפשר לנו להפעיל מחדש שניים מן המנגנונים האנושיים המופלאים: היכולת לביטוי עצמי מדויק ואסרטיבי – והיכולת להקשבה אמפתית ממוקדת ואקטיבית.

למעשה, מַפנים את זרקור המוּדעות אל המסר ה"אלים" ( = שיפוטים, פרשנויות וכו'), ומתרגמים-מפרקים אותו ל-4 המרכיבים המסתתרים בתוכו – תצפית, רגשות, צרכים ובקשות (שקיימים אצל כל אחד ואחת מאתנו כל הזמן). ואז מצליחים להביע (ולשמוע) את הדברים בדיאלוג ישיר, בהיר ואמיתי – ללא עליונות או פחד.

מה נותנת האמפתיה ? (גם לעצמנו)

• מרחב נשימה – שנוצר כששואלים שאלות במקום לדעת.

• התעניינות אמיתית בזולת – שנחווית כשפותחים את הלב להקשבה.

• סיכוי למילוי צרכים הדדי – כי כשהלב נפתח נולדות אפשרויות (שקודם לא ראינו).

• עוצמה פנימית – כשמפסיקים להשאיר את האחריות לרגשותי ולגורלי בידי אלו, שאליהם מופנית בדרך כלל האצבע המאשימה-האוטומטית (ומבינים כמה יכולת יש לי לשנות)

• אחריות אישית – כשלומדים למצוא אסטרטגיות חלופיות למילוי צרכים, ולממש אותן!

קיימות מספר הנחות-יסוד בבסיס הגישה והן:

• אנחנו (אני, את/ה, העם הזה, העולם) צמאים למשהו אחר.

• ככל שאנחנו ממשיכים לעשות עוד מאותו דבר – אין סיכוי שייווצר משהו חדש

• בכל מקום שבו אנחנו מפנים אצבע מאשימה החוצה – אנחנו מאבדים כוח

וגם:

• מתחת לכל הפעולות האנושיות מצויים צרכים.

• "אלימות" נובעת מצרכים לא מסופקים, אך ללא מודעות ישירה אליהם.

• בכל מקום שבו אין הקשבה – יש פחות סיכוי לסיפוק צרכים

• הקשבה לצרכים והכרה הדדית בהם יכולה ליצור בסיס לחיבור אנושי, לשיתוף-פעולה, ובאופן גלובאלי יותר – לשלום אמיתי.

• תבניות מוּדעות מכתיבות לנו את תבניות השפה, ולהיפך, לכן שינוי במודעות יכול לגרום לשינוי בשפה (ולהיפך)

אמירה אישית - ארנינה קשתן:

אני "מחוברת בווריד" לת.ל.א. מרבדים שונים, ובעיקר משום שבראייה העמוקה שלה היא מכַוונת להתנהגות חברתית מודעת, שאיננה נכנעת לתכתיבים חברתיים או סביבתיים, אלא נובעת מחשיבה עצמאית, אחראית - ומתחשבת. הרבה תורות דיברו מאז ומתמיד על תפיסת-העולם הרחבה, שהיא גם בבסיסה של ת.ל.א.; הערך המוסף כאן בעיני הוא, שבצד ה"תיאוריה" - ת.ל.א. מציעה כלי מובנה, פשוט, ישים ושווה לכל נפש, ההופך את התיאוריה הזאת לכלי יום-יומי רב-עוצמה והשפעה. על כן, כמי שרואה את עצמה כחלק מציבור, השואף ליצור כאן (ובעולם) "מסה קריטית" של חשיבה ועשייה מסוג אחר, אני מוצאת ב"ת.ל.א." את הסיכוי הן להקפיץ את המודעות הציבורית והן ליצור תשתית לשפה אחרת ולתרבות חדשה בארץ.

שלכם: ארנינה קשתן

מנחה ויועצת בכירה ב"תקשורת מקרבת" של דר' מרשאל רוזנברג. עובדת מאז 1992, בארץ ובארה"ב, עם בתי-ספר, ארגונים עסקיים, קבוצות-התפתחות, משפחות, זוגות ויחידים/ות כיום חברת צוות-ההיגוי ב"מיל"א" ("המרכז הישראלי לתקשורת לא-אלימה") ובמסגרת זו עוסקת גם בהכשרת מנחים.

קישורים נוספים:

מטפלים בתקשורת מקרבת

ארכיון הכתבות