שעון מעורר לתודעה מנומנמת

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, איתי מיניאלי
אנחנו כל מימדי הקיום ביחד בעת ובעונה אחת. איננו חומר עצמאי ונפרד, וגם לא רוח הנמצאת אי שם. אנו התקיימותם של שניהם גם יחד, כפנים מגוונות של אותה הוויה נצחית.

כל אדם מתחיל את חייו מחובר חיבור ישיר לנשמה, למרכז ההוויה, וכתינוקות וילדים קטנים, קיים רק הווה, אין הפרדה בין צורות, אין הפרדה בין הנשמה המתבוננת בעולם "החיצוני" לבין העולם עצמו, ומכאן גם אין הפרדה בין ה"אני" לאחר, בעצם, אין מחשבה שמספרת לנו על קיומו של "אני" הנפרד מ"העולם"… 

ככל שאנו מתבגרים אנו עוברים תהליך של היפרדות. אנו לומדים מסביבתנו שאנו נפרדים מסביבתנו ושונים ממנה, ומזדהים בעיקר עם החלק הסופי של ההוויה, הקרקע שלה – הרי הוא הגוף. בהמשך בגרותנו אנו למדים את הרמה השנייה של הקיום, זהו קיום ברובד הנפשי. בחלק מתהליך ההיפרדות אנו עוברים מסע של עצמאות ואינדיבידואציה, ויוצרים תדמית של מישהו שלימים נקרא לו "אני" בעל זהות משלו. כשמנתחים את תפיסת ה"עצמי" הזו, מגלים שמדובר באוסף של מחשבות, רגשות ודפוסים חוזרים של אותם מחשבות ורגשות, אשר מזוהות עם איזשהו "עצמי מתבונן" ומעניקות לו תחושת המשכיות ורציפות פסיכולוגית, וכך נוצר השחקן הראשי, דמות מורכבת וקבועה. בנקודה זו ארחיב מעט. 

המחשבות והרגשות מתארגנות בצורה של תבניות קבועות שחוזרות על עצמן. כל תבנית מחשבה כזו מייצרת עבורנו נוסחא ליצירת התנהגות מתאימה הפועלת על פי קשר אסוציאטיבי. בעצם, בהסבר גס, כל מצב שדומה לאחר נתפס כמצב מוכר, והתגובה הנדרשת ידועה מראש ומוכנה בתוך התבנית שלה. אנו חווים פחות ופחות חוסר ודאות בחוויות החיים, וזוכים לתחושה של סדר ושליטה במציאות. נהוג לקרוא לאותו מבנה נפשי "אגו" ולתבניות הללו בשם "תכונות", "הרגלים" או "דפוסים". כחלק מהמבנה הנפשי שלנו, ניצבת מערכת סינון וניתוב של גירויים, קליטה, עיבוד וקבלת החלטות לביצוע פעולות, הידועה בכינוייה: "האגו". האגו נועד לשמור את הגוף בחיים, ופועל לפי כלל פשוט של התרחקות מגורם מאיים, והתקרבות לגירוי נעים ולנוחיות. אותן תבניות אוטומטיות שנוצרות, הן כלי מאוד מתוחכם לסייע לו לברור במהירות את כל אותם גירויים שמציעה הסביבה החיצונית (וגם הפנימית בצורה של מחשבות ודמיון, ועם הזמן, הנפש לומדת להתאים צורת התנהגות לכל סיטואציית חיים. 

במוח, המחשב המפואר של הנפש, מאוכסנות להן מבחר אינסופי של תבניות של מחשבות ורגשות שקשרו יחד והפכו להוראות תגובה ייחודיות עבור כל אספקט של חיינו, ומוכנות לשליפה. הבעיה מתחילה בכך שהמחשב מהיר מדי וחזק מדי. הנה קם הגולם על יוצרו, אותו "עצמי" כלל לא מודע לכך שהוא חווה במצב מסוים, והופ! כבר נשלפה לה תבנית מתאימה ומכתיבה לו (לנו!) את ההתנהגות הרצויה. רוב התבניות שלנו נוצרות בגיל ילדות ואף ינקות כתוצאה מחוויות חיים ראשוניות או עוצמתיות, ולכן לרוב אנו כלל לא מודעים אליהן. זה לא ממש משנה אם התבנית הובילה לפעולה שהביאה לנו הרבה שמחה או עצב, הצלחה או כשלון – המטרה של האגו היא פשוט לשמור על הנפש, על עצמו, ולשמור על חיינו. אז מבלי משים, זה קורה לכולנו, בלי לדעת, אנו מאבדים שליטה על כל המנגנון המופלא הזה. בשקט, בשקט, אותן תבניות שטבועות בנפשנו מזה שנים, מפעילות ומנהלות אותנו בעולם. כמעט כמו בובה על חוט, או כמו להיות כלואים במטוס שטס על טייס אוטומטי אבל אין לנו שליטה על היעד.
 
אז מי שולט פה במי? אני במחשבות וברגשות או הן בי? אבל אני לא רק המחשבות שלי… ומי זה אני אם "אין אני"? 

מבולבלים..? כאן נכנס לתמונה המימד השלישי של קיומינו. הרובד הנוסף והעליון או העמוק ביותר של ההוויה האנושית, הזוכה לשמות רבים מתוך תרבויות, דתות וזרמים שונים ברחבי העולם ותולדות הזמן. הרוח שבחומר, תודעה, עצמי גבוה, נשמה, גרעין ההוויה, המתבונן, האינסופי, מלכות, אלוהי, אלוהים, יהווה, האחד ועוד. זהו מימד הקיום הנעלה ביותר של האדם, נטול האגו, הנתינה האינסופית של האדם, הדחף להתאחד עם הבריאה ועם הרגע הזה. אותו המקום בתוכנו שמבין את כללי המשחק, ויודע שמעבר לכל התבניות והמסכות, המגננות והמחשבות הוא פשוט חלק מופלא של אלוהות, בדיוק כמו האחר, וגם הוא קיום עדין מאוד של אהבה שמבקשת לחוות את עצמה.

הבעיה היא שמימד הוויה זה הפך למוקד שאיפה, למטרה נעלה וכמעט בלתי אפשרית להשגה! נרקמו תורות ודתות בשמו, ומסלולים מהירים לכיבושו, מלחמות חורמה על צדק ושנאת חינם של הדרך האחרת… כמעט ושכחנו שהמימד הזה כבר כאן. ממש כאן, בכל רגע, בכל מקום בו אנו נמצאים כל מימדי ההוויה מתרחשים ומתגשמים בשלמותם.

הגוף לא יכול להתקיים ללא הנפש וללא הרוח. וזו לא תתגשם ללא גוף. הם כולם פנים של אותו מטבע שנקרא ההוויה האנושית.

אל לנו לוותר על הגוף, לוותר על הנפש ולשאוף להיות רק ברוח, הלא אז מה נהיה? הרוח אינה יכולה להתגשם אלא בחומר, ללא החומר – לא רק אין אני, אין כלום, ריק, מוות…
 
אז יש אני? יש, אבל לא כמו שאנו נוהגים לחשוב עליו. אני או אתה או אתם, כולנו מאוחדים ברמת הנשמה, כולנו רוח אחת שמתגשמת בו זמנית באינסוף דרכים וקומבינציות, ומתוך ההגשמה הזו, כולנו גם קיימים בחומר, וגם בעלי זהות אינדיבידואלית ותחושה של נפרדות אחד מהשני. רק לא לשכוח שאנחנו נפרדים בגופינו, אבל לא ברוחנו. וכגופים נפרדים בעלי רוח אחת, אנחנו כמהים זה לזה ולזו, נמשכים ונדחים מכוח מגנט האחדות, עורגים לקיים אהבה בין הקטבים. מה שנותר הוא לתפוס את זה, להבין שאנחנו לא לבד בעולם, שהגוף הזה הוא ביטוי של רוח שאינה נפרדת מכל היקום.

יש שקוראים לזה הארה, אנחנו קוראים לזה אהבה
 
הראו לי אדם שבתוך תוכו איננו כמהה לאהוב ולקבל אהבה חזרה, וזהו יסוד כל פעולה