קדש את הבלטה עליה אתה דורך

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, ד"ר פינקי פיינשטיין
הבלטה עליה דורך האדם תהיה קדושה אם ישכיל האדם לקדש אותה, אם יבין שאין לו מבלעדיה שום בלטה טובה יותר, שופעת יותר ומאפשרת יותר.

"של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא"(שמות ג' 5).

כה אמר אלוהים למשה רבנו, ואני מבקש לתת פירוש עדכני ואולי מרענן למשפט זה. קדש את הבלטה שעליה אתה דורך כעת, כי היא המקום הטוב ביותר שאתה יכול לדרוך עליו, ברגע זה. כשמשה ניצב מול הסנה שאינו אוכל, הוא חזה בנס. לפי סיפור התורה, אלוהים הפגיש את משה עם מחזה שאינו הגיוני, עם התגשמות בלתי טבעית, בה האש אינה שורפת ומשמידה את הסנה בתוכו היא בוערת. משה יכול היה להביט באש הזו ולהתפעם ממראה שברור לו שלקוח מעולם אחר, גבוה ממנו. למשה ניתנה הפריבילגיה להיחשף לדבר הזה, באש המרהיבה הזו, לאחר שחלץ את נעליו במקום בו אלוהים אמר לו שהוא אדמת קודש.

אני טוען שכל מקום בו נמצא אדם הוא אדמת קודש. אני טוען שבכל מקום בו נמצא אדם, אם ידע את הדרך הנכונה אל תוך יצירתו ואל תוך נשמתו, יוכל לפגוש ניסים מרהיבים, יוכל לראות ואף לייצר אש עצומה, שלא תשרוף דבר ושלא תשמיד את מקור האנרגיה שלה. הבלטה עליה דורך האדם תהיה קדושה, אם ישכיל האדם לקדש אותה, אם יבין שאין לו מבלעדיה שום בלטה טובה יותר, שופעת יותר ומאפשרת יותר.

"של נעליך מעל רגליך" ניתן גם לומר בדרך אחרת – "קדש את כל מה שעשית עד כה בחייך, אהוב את המקום בו אתה נמצא כעת כי קדוש הוא. רק מהמקום הזה תוכל לפרוח, לצמוח ולחולל ניסים. רק מהמקום הזה. עליך לקדש אותו ולהתייחס אליו כקדוש". נהוג לומר "זה מה שיש ועם זה ננצח…". נהוג גם לומר שראוי שאדם ילמד לקבל את מי שהוא ואת מה שהוא, אך אני מרחיק מכך אל המקום הראוי יותר והפורה יותר – אין זה מספיק לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. אין זה מספיק להבין את עצמנו ולהצדיק את עצמנו. עלינו לקדש את הרגע הזה, את המקום הזה, את החיים שמתרחשים ממש ברגע זה.

אלוהים מבקש ממשה להתייחס ביראת כבוד אל האדמה עליה הוא דורך. זו אדמה קדושה. רוב רובינו שוגים בתחושה שיום אחד חיינו יהיו טובים יותר. שיום אחד המינוס ייעלם, שיום אחד תהיה לנו זוגיות טובה יותר, שיום אחד נתחיל לצייר, שיום אחד נעזוב את העבודה המעצבנת הזו ונמצא משהו טוב יותר. אנחנו מתעלמים ממרבית הנתונים הנחוצים לנו לשם שינוי. אנחנו לא רואים שהאדמה עליה אנו דורכים כעת, אדמת אלוהים היא. אנחנו מבזים אותה בכך שאנו מתפללים לעתיד טוב יותר. אנחנו מחללים אותה בכך שאנו מוסיפים להיות מתוסכלים מהקשיים החוזרים שוב ושוב אל חיינו. אנחנו שוכחים, מדי פעם, שהדרך לריפוי הקשיים מתחילה בכך שנקדש את מה שיש כרגע. ולקדש זה לא רק לקבל, לקדש זה הכבוד, הכוונה והאמונה הגדולים ביותר שאנחנו יכולים להעניק לדבר מה.

האדם המעוניין בחיים יצירתיים שופעים מוכרח לקדש את הבלטה עליה הוא מצוי כרגע. היצירה הטובה, הבריאה והאותנטית ביותר היא זו הנובעת מאירועי ההווה, מהרגשות המבעבעים ממש בזמן היצירה ומביטוי דרכי החיים המתקיימים ממש עכשיו, אצלנו בבית. אין זה מספיק להתבונן ולהכיר במה שיש בידינו כעת. יש לקדש את זה.

כשאני מצליח לקדש את הבלטה עליה אני דורך כעת, משמע שאני מסוגל לחוש כלפיה יראת כבוד ואהבה עמוקה. כשאני מצליח לקדש את הבלטה עליה אני דורך כעת משמע שאני מסוגל להודות מעומק ליבי לחיים שישנם בידיי כעת. מכאן ניתן לברוא חיים חדשים, שינויים מפליגים, יצירות שאיש מעולם לא חשב ליצור.

האדמה עליה אנו דורכים כעת היא מי שאנחנו, כעת. אין לנו אדמה אחרת לדרוך עליה. כל אדם חולם לבטא ולהגשים את הגאון שבו. הגאון הזה קיים בדיוק במקום בו מצוי האדם בנקודת ההווה. אם ישכיל לקדש את האדמה שעליה הוא דורך ולחקור אותה לעומקה, יגלה שאלוהים מדבר אליו מתוך אש פנימית ובריאה הקיימת בתוכו, ושכמו אלוהים גם הוא מסוגל ליצור ניסים מדהימים שעד לפני כמה דקות נחשבו בלתי אפשריים.

document.write (""); //