להיות קורבן או להיות יוצר

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, ד"ר פינקי פיינשטיין
תורות רבות ותפיסות עולם רבות נשענות על מתח ועל פער בין שני קטבים מנוגדים, המשפיעים על האדם ומושכים אותו לכוונים שונים.

תורות רבות ותפיסות עולם רבות נשענות על מתח ועל פער בין שני קטבים מנוגדים, המשפיעים על האדם ומושכים אותו לכוונים שונים. האדם, מצדו, מבקש בסופו של דבר ליצור איזון בין הכוחות השונים כל כך, שמפעילים עליו את השפעתו.

יותר ויותר אנשים מתחילים להבין היום, שבסיטואציות רבות, בהן הם נתקלים בקשיים, הם מכניסים עצמם, בלא משים, לתחושה של קורבן. בכל מצב שאני חש שמשהו לא טוב קרה לי עקב התנהגות הסביבה בלבד, עקב שיגיונותיו של גופי הכואב ותו לא, או אז אני חושב בסגנון של קורבן. בכל פעם שמדינת ישראל משוכנעת שכל צרותיה נובעות אך ורק משאיפת הערבים לחסלה, מבלי שהיא מתבוננת גם בתפקיד שלה ביצירת המציאות הזו, או אז היא חושבת ומתנהגת כקורבן, ולכך יש מחיר, כמובן.

דומה הדבר להתמודדות האנושית עם מחלות והפרעות גופניות. הרפואה המודרנית, הנחשבת לכל כך מתוחכמת ונשענת על מחקרים ועל מידע "אמין", כמעט ואינה כורכת התפתחות מחלה עם התנהגות האדם ואישיותו. מחלה נתפסת בעיקר כאירוע גופני ש"קרה" לאדם, לעתים עקב הרגלי הצריכה שלו, ולעתים סתם כך, ללא סיבה ברורה. הרופא הממוצע אינו יוצר את הקשר בין האדם לבין מחלתו וכלי עבודתו לטיפול ולריפוי הם בעיקר ביולוגיים, קרי – תרופות. כשאדם נשען רק על תרופות הוא חי בסיטואציה של קורבן, שכן המחלה "קרתה" לו, ולו עצמו אין תפקיד בהבראתה, והוא  תולה את עיקר יהבו על התרופה הנכונה שהרופא ייתן לו. אין הדבר שונה גם ילך אותו האדם לקבל דיקור סיני או לשתות צמחי מרפא. הדברים זהים. יש לי בעיה ואני מבקש שחומר חיצוני יפתור אותה, לי עצמי אין קשר להיווצרות הבעיה ולפתרונה.

כשאדם "חותך" אותנו בכביש אנו אולי נקלל אותו ונכעס עליו, והוא הרי לגמרי אשם בהתנהגות שלו. לנו בוודאי אין כל חלק בזה. האמנם? האם בכל מצב רוח אכן זה יקרה לנו? האם כשאנו יוצאים מביתנו עם שיר בלב אכן "יחתכו" אותנו ויעצבנו אותנו?

ניתן לתת עשרות, מאות ואלפי דוגמאות לחוויית הקורבן שמלווה אותנו ולא עוזבת. מספיק להדליק את הטלוויזיה בשעות הערב או לדפדף בדפי העיתון. כל כך הרבה מידע מפחיד ומזעזע, שרק מטפח אצלנו את התחושה שאין לנו יכולת לחיות כאן חיים בריאים, אופטימיים ושמחים. מדברים איתנו על האיום האיראני, על הורים מתעללים, על קורבנות תאונות דרכים והדבר רק מעצים את התחושה שאנו קורבנות, שהמציאות סביבנו מזיקה ומסוכנת.

הפתרון שאנו מצאתי, שמאפשר לי לחיות חיים נעימים ופוריים יותר, הוא פתרון היצירה. אין זה מספיק שתהא לאדם תודעה ש"אינו קורבן". זה לא עובד וזה לא יעיל. אם אינך יוצר, ממציא ובורא את הסביבה שלך דרך הכוח היצירתי שלך, תבנה הסביבה את המציאות לפי דרכה, ולא לפי איך שהיית מעוניין בכך. אצטט את דבריו של דוד בן יוסף, שהחלים ממחלת הסרטן ללא אמצעים תרופתיים:"הסרטן אמר לי – או שאתה גודל, או שאני גודל". ובמילים אחרות, אם ברצונו של אדם לחיות חיים עם בריאות, צמיחה ושמחה עליו ליצור את זה, עליו לברוא את זה, עליו לגדול ועליו לחפש את נתיבי גדילתו. אם האדם יחכה, יצמחו בתוכו וסביבו דברים שאינו מעוניין בהם. אם אינך זז, יזיזו אותך, וזה לא תמיד יהיה למקום אליו תחפוץ לנוע.

אז כמו שיש "יינג ויאנג" וכמו שיש אור וחושך, יש גם תודעת קורבן ותודעת יוצר, ביניהן אנו יכולים לנוע, במקרה הטוב. במקרה הרע כלל לא נבין את המצב הזה ונשהה מרבית הזמן במאבקים ובתסכולים המאפיינים את הקורבן. כתינוקות וכילדים, אנחנו תלויים רבות בהורינו, במצבי רוחם, בהשקפת עולמם, בכוחותיהם ובשאיפותיהם. בתקופה זו השפעתנו על המציאות פחות גדולה ויכולתנו לעצב אותה מוגבלת, כך שאנו, למעשה סוג של "קורבן" של ההורים שלנו, ויש בכך מידה רבה של אמת. אחד האתגרים של האדם המתבגר הוא לנער מעצמו את החוויה הזו ולמצוא את דרכו היצירתית הייחודית אל העולם בו הוא חי.

תפיסת עולם יצירתית גורסת מספר נקודות, הקשורות להתנהלות האדם, בחיי היום יום:

א. החיים אינם סטאטיים ומבקשים תזוזה ושינוי. יש ליזום וליצור שינויים חיוביים תוך כדי גיוס אומץ ותעוזה, אחרת שינויים אחרים יתרחשו באופן מפתיע ולא כפי שנרצה בכך.

ב. הכרחי שמפעם לפעם יפעל אדם כבורא. עליו להמציא את חייו מפעם לפעם ולעשות זאת בדרכו האישית. הכרחי שאדם יחפש את אמירתו האישית, אחרת אחרים ינסחו בעבורו את אמירתו, וזו תהיה עמדה של קורבן.

ג. הביקורת העצמית המוגזמת פועלת בשירות תודעת הקורבן. הביקורת העצמת מטפטפת לאדם, בכל הנוגע ליוזמה יצירתית – "אני לא מספיק טוב", "אני בטח לא אצליח", "אני לא מספיק מוכשר" ועוד. מרבית המקרים אמירות אלה אינן נכונות ומנציחות מצב סטאטי שמזמין אליו צרות מסוגים שונים.

ד. מי שלא מחפש, לא מוצא. מי שלא מתעקש לקבל מחייו את הטוב ביותר לא יקבל זאת. מי שלא תר אחר האמירה הייחודית לו, אחר ייעוד חייו, ייוותר קורבן של נסיבות ולא ימצא את הנישה בה הוא יכול להיות יחיד ומיוחד, יצירתי ושונה מאחרים.

ה. לא נולדנו על מנת להיות טובים זה מזה, ופעמים רבות אנרגיה רבה מדיי מבוזבזת על תחרות ולא על צמיחה. כשכל אחד יצירתי אז כל אחד מנצח, בדרכו.

ו. ללא אהבה עצמית לא יוכל האדם להחזיק מעמד בעמדת היוצר, ויישאב במהירות, בחזרה, אל עמדת הקורבן. אהבה עצמית היא יכולת שיש לתרגלה ולשפרה ובדרך כלל יש הרבה מה לשפר.

עמדת הקורבן מושכת אותנו, מפתה אותנו ומשפיעה עלינו בדרכים שונות ומשונות. אין זה פשוט להתמודד עמה ולהיחלץ ממנה. ברגע שאדם חש שהוא פועל על המציאות, משפיע עליה ומשרה עליה את חזונו ואת דרכו, או אז הוא עובר מעמדת קורבן לעמדת יוצר. אנשים רבים שנרפאו ממחלת הסרטן עשו זאת גם בעזרת שינוי יסודי באורחות חייהם, עם מעבר לסגנון חיים מהנה יותר, יצירתי יותר ופחות התעסקות עם ריצוי הסביבה.

אנו יכולים לבחור, להיות יותר יוצרים ויותר בוראים של המציאות שלנו. זה מתחיל בדברים הכי קטנים של החיים וממשיך להחלטות דרמטיות של שינוי לצורך יצירת מציאות נעמה יותר, פורייה יותר ובריאה יותר. אני לא הראשון שאומר את הדברים האלה ובטח לא האחרון.