השכנת שלום

מאת פורטל אלטרנטיבלי, אליאן פטוצ'קה
דמיינו מעגל שלם, לא חסר בו דבר. מרגע שצובעים חלק מהמעגל בצבע אחד, אותו צבע חסר בכל שאר המעגל.

כולנו חווים מפעם לפעם מצבים בהם אנו סובלים. אנחנו יודעים שקיים סבל בחיים האלו… זה דבר ידוע. ובכל זאת, בכל פעם שאנחנו מגלים את הסבל מחדש זה כואב לנו מחדש. לפעמים אנחנו מנסים להתקומם נגד הסבל ולמרוד בו, ופעמים אחרות אנחנו מתייאשים ממנו ומשלימים בלית ברירה עם קיומו. לעתים יש בנו רצון להילחם בסבל ויש מי שיהרהר אפילו באפשרות לעזוב את החיים בגללו… התגובות הכואבות לסבל חוזרות ומופיעות…

הסבל איננו גזירה משמיים, אלא תוצאה נפשית ותגובה נורמאלית של התודעה האנושית המחויבת ומקושרת (attached) אל המימד הפיזי. במימד הפיזי אין מוחלטות, ההגשמה בעולם החומר היא בגבולות של מה שאפשרי במצב של "נפרדות" (בשונה ממצב של אחדות): מה שמתבטא ישנו ומה שאינו מתבטא, כביכול איננו. בכל הגשמה יש את מה שמוגשם, ומה שאיננו מוגשם, ובכל בחירה ישנן אפשרויות הבחירה שאינן נבחרות. דחף הבריאה עצמו, מושך אותנו, בני האדם, דרך אש התשוקה, להגשים את רצונותינו וצרכינו. הרצונות שלנו רבים, המרחב הנפשי שלנו הוא כמו קרקע פורייה שהרצונות צצים בה כפטריות לאחר הגשם. אותו דחף בריאה שמהווה המקור לשמחה והנאה ולהתגשמות בחומר, הופך גם להיות מקור לסבל, אכזבה ממה שלא מתגשם, או עדיין לא מתגשם, או במלים אחרות: אכזבה ממה שחסר.

…היא איננה יכולה להתגשם בשלמותה, שכן המימד הפיזי כלול בתוך המימד המוחלט, והוא תמיד מהווה חלק ממנו. על מנת שניתן יהיה בכלל להתנסות במצב של: "אני ואתה", "אנחנו ואתם", על מנת שניתן יהיה לתפוס את "מה שבתוכי ומה שמחוצה לי", ולהבחין בין הדברים הנראים לעין, לשם כך, הדברים אמורים להישאר נפרדים, ולא להתמזג לחלוטין לתוך אחדות. המצב הזה (של נפרדות) הוא אשליה המאפשרת התפתחות, למידה והתנסות, דרך ההזדמנות להתבונן ולראות את מה שבתוכי משתקף אל מחוצה לי, להתבונן בשיקופים, כמו היו כביכול נפרדים ממני.

עם זאת, למרות ההבדלים בין הפיזי-נפרד לבין המוחלט-שלם, אפשר במימד הפיזי לשקף בשלמות את איכות ההרמוניה של המימד המוחלט, וליצור מצב של שלום וזרימה חופשית של אנרגיה ושל אהבה בין כל הדברים הנפרדים. האהבה היא אנרגיה מאחדת, היא מקרבת, יוצרת זרימה הרמונית בין הדברים ומעוררת את כוח החיים שבתוכם לכדי יצירת חיים חדשים. במקום שגבר ואישה אוהבים יתאחדו לישות אחת בלתי נפרדת, הם אוהבים ומתקרבים ויוצרים זרימה אנרגטית ביניהם, וגם זרימה פיזית כמובן, וכך בוראים אדם נוסף… טבע החיים על פני האדמה הוא לברוא עוד ועוד התבטאויות.

על מנת שתהיה אהבה בכל, וכדי שנוכל להסיר חסימות בפני הזרימה החופשית בינינו, יש צורך ליצור הרמוניה ולהביא לפתיחות בתוך מערכות היחסים שביני לבין עצמי, אשר ביני לבין בן/בת הזוג, אשר ביני לבין כל בני האדם וביני לבין העולם כולו וכל היקום. כלומר: על מנת לאפשר לזרימת האור של האחד המוחלט האלוהי להיות בתוך חלק, בתוכנו כחלקי-אלוהים, יש לפתוח את הערוצים וליצור הרמוניה במערכות היחסים ביני לבין כל חלק אחר של האלוהי. כאשר הנתיבים/ערוצים פתוחים, בתוכי, ביני לבין חלקי האישיות שקיימים בי, כל הקולות השונים המבקשים להתבטא ולהתקיים בי, יכולים הערוצים להיפתח אט-אט ביני לבין כל חלק אחר מחוצה לי. 

הסבל נובע כתוצאה מהיאחזות באשליה של החלקיות או המחסור במימד הפיזי, ומהפחדים, התסכול וכל אותן התגובות שאשליה זו מעוררת. האשליה מתבססת על האמונה המוטעית בכך שמה שניתן לראות, לחוש ולחוות דרך החושים כמציאות פיזית קיימת, הוא כל מה שיש, המציאות היחידה שקיימת. כשיוצאים מתוך נקודת הנחה זו, אז החיסרון של כל מה שאין במציאות הקיימת, הוא חיסרון צורב. הצריבה הזו ראשונית מאוד, היא כוח שמניע אותנו והיא ויוצרת בנו תגובות רבות מספור. יש בה, בצריבה של מה שחסר לנו, גם השפעות מבורכות… היא מניעה בתוכנו את הרצון הגולמי. היא מניבה את דחף העשייה ואת כוח הבריאה. כך, באופן פרדוקסאלי, תומכת אשליית המחסור ברצון לחיות, לעשות ולפעול, אך בד בבד אנו מתרגלים לחיות בתוך צריבת הכאב של מה שחסר, לחיות מתוך הפחד שלא יהיה לנו עוד או מספיק, מתוך חוסר סבלנות והיעדר סיפוק.

המרדף אחר המילוי של החוסר אינו יכול להביא אף פעם להתמלאות. זה בגלל ש"כל היש", האינסוף המוחלט, אינו יכול להתגשם במלאות בבת אחת על פני האדמה! אך למרות זאת, כל היש הוא נגיש עבורנו… קיומו של האינסוף במימד אחר אינו הופך אותו בהכרח לבלתי מושג. אנחנו עצמנו מהווים ישויות אלוהיות. יש לנו חלק וקיום בשפע האינסופי, והוא המקום שממנו באנו ואליו אנחנו הולכים. אנחנו רגילים לכך שמה שקורה לאחר החיים נתפס כאין, ומה שבתוך חוויית החיים הפיזיים נתפס באופן בלעדי כאפשרות וההזדמנות היחידה שיש. התפיסה הזו מוטעית כמובן, אבל היא מוטמעת באופן רגשי עמוק כל כך, עד כי גם אם אנחנו בעלי אמונות רוחניות, ומודעים לקיום הנשמה, אנחנו עשויים לעתים להיות מושפעים מאמונת הבלעדיות של הקיום הפיזי.

למעשה, ההיזכרות שלנו בקיום הרוחני, והתובנות ההולכות ומעמיקות לגביו, אמורות להביא אותנו באופן טבעי להפקת מסקנות שיהיו רלוונטיות עבור החיים היומיומיים וברות יישום. אחת מהמסקנות החשובות היא שמתוך הקיום הרוחני השופע והאינסופי ניתן ליצור ולברוא כל דבר, ושכל דבר נברא בעתו. 
כפי שאמרנו, על מנת לפתוח את נתיבי השפע והיצירה אנו עומדים בפני אתגר: לרפא את מערכות היחסים בין חלקי השלם. אנחנו יכולים לשאוב נחמה והקלה עצומות מהתובנה שכל דבר יכול לנבוע בעתו מתוך השפע המוחלט, ובאופן בלתי מוגבל. היצירה של מה שאנחנו רוצים היא אפשרית, והמקור להתגשמות של רצונותינו הוא מצוי ונגיש לנו. מתוך ההקלה והשחרור מחרדה ומפחד, מתסכול ומהכפייתיות שבהיאחזות באשליית המחסור, נוכל למצוא בתוכנו את הכוחות הנפשיים לגשת בסבלנות ובחמלה למלאכת השכנת השלום בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין אחרים.

בכוונה להשכין שלום בינינו לבין עצמנו, נקשיב לכל הקולות השונים שבתוכנו: קולות של ספק, קולות של פחד, קולות של הערכה עצמית נמוכה, קולות גבריים ונשיים, ילדיים וזקנים… חלק מהקולות האלה עשויים להיות "מסומנים" על ידינו, כלומר על ידי התודעה המאחדת של האני, כפוגעים בשלמותנו. השאלה שעולה היא: אם ניתן לכולם להתבטא, כיצד נשכין שלום ביניהם? – על מנת להשכין שלום בין חלקי האישיות יש תחילה להבטיח שיש לכל אחד מהם מקום ואפשרות קיום. לא ניתן להשכין שלום עם מי ששוללים את קיומו!

הסיבה העיקרית למלחמות ומאבקים פנימיים, לריאקציות (=תגובות הנגד) הנפשיות החוסמות אותנו ומונעות מאתנו להגשים את רצונותינו, היא התעלמות מקיומם של חלקי אישיות פנימיים בתוכנו שאנחנו לא מוכנים להכיר בהם, לקבל אותם ואפילו להודות בכך שהם בכלל חלק מאתנו. אנו יכולים ללמוד להכיל אותם! וזאת, מבלי לשכוח את עצמנו ולהפוך להיות כל חלק אישיות כשהוא עולה וצף, כלומר: בלי להזדהות ולהתמזג עם כל חלק אישיות שאנו מתבוננים בו. אנו יכולים להרחיב את עולמנו הפנימי, את עולם הרגש ואת המסוגלות שלנו להיות מודעים לחלקים שונים בתוכנו, אנו יכולים להעמיק ולפתח את משאבי הסובלנות שבנו. יש לנו את האפשרות, ועד שלא ננסה ונחווה זאת לא נדע, שאנו יכולים להרפות משליטה ומהניסיון להתגבר על הטבע האמיתי והרבגוני של אישיותנו. בואו נוותר על השיפוט ועל המאמץ לתחום בבירור את הדימוי העצמי ולהכריע בין מה אנחנו כן ומה אנחנו לא, מה שאנחנו מרגישים ומה שאנו לעולם איננו מרגישים, אלו תכונות יש בנו ואלו כביכול אינן קיימות, כי ככל שנתבונן פנימה ונפקח את העיניים נגלה, שכל קשת הצבעים והרבגוניות הרגשית כולה כלולה בתוכנו. 
אם נביט בכנות על הסבל שלנו, נוכל להבחין בכך שהמקור האמיתי לסבל מצוי בתוכנו, ונובע בעיקר מהתנגדות לחלקים בטבענו האמיתי. אם נקבל את עצמנו בשלמות זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להשתנות…אנחנו יכולים להחליט לעצב ולשנות את אופיינו באופן שיתמוך באושר. הדרך הנכונה שאני רואה בה ניתן לעשות זאת היא יחד עם חלקי האישיות שאנו מבקשים לשנות, ולא כנגד אליהם. יחד, באחווה ובשלום ורעות. עצם היחד פותח בתוכנו את האפשרות לאהוב את כל-כולנו , על כל עולמנו הפנימי הרחב, המגוון, ההטרוגני.

מתוך אפשרות הקבלה העצמית האמיתית נפתחת הגאולה, מושכן השלום, נפתחים הערוצים והנתיבים לאנרגיית האהבה, והשפע זורם בתוכנו. הפתיחה מתרחשת אט- אט, לא בבת אחת, ולאו דווקא בצורה של נס או כחסד שניתן לנו ממשהו שהוא חיצוני לנו. יש צורך בעבודת גישור סבלנית, וכמו במשא-ומתן בין עמים בו ההתקרבות בין הצדדים היא הדרגתית וזהירה, גם אנחנו יכולים להתקרב בהדרגה לחלקים השונים בתוכנו. כך אנו מרפים ומרפים בהדרגה, והאור זורם והולך לתוכנו.

כפי שזה אפשרי להגיע לשלום פנימי בינינו לבין עצמנו, אנו יכולים גם להשכין שלום בינינו לבין יקירנו, בני זוגנו. נוכל להתחיל להכיר בצדדים שונים בבן/בת הזוג, חלקים באשיות שעד כה הכחשנו את קיומם, ולגלות, כמעט בהפתעה, כי הקבלה הזו איננה מפחיתה את אהבתנו כלפיהם. כשנבין שהדמות האידילית של האהוב/ה שהצבנו בתוך דמיוננו, כציפייה האולטימטיבית, היא בעצם שטוחה ואשלייתית, נוכל לאהוב את הדמות אמיתית, הממשית והמגוונת של אהובינו השלמים כפי שהם באמת.

לעתים יש לבני זוג רצונות המנוגדים זה לזה. מצב של רצונות מנוגדים ומאבקי כוחות מקשה עלינו, פעמים רבות, לחיות בשלום עם בני זוגנו. כיצד ניתן לעקוף את המכשול ולהשכין שלום בכל זאת? איך אפשר לרפא את הכאב שאנו חווים במצב הזה? 
ניתן, קודם כל להבין, שמאחורי ההתנגדות שיש לנו לרצון השונה של בן/בת הזוג מסתתר לרוב פחד. הפחד מפני רצון המנוגד לרצון העצמי נובע מחרדה מפני מחסור, חוסר סיפוק וחוסר הגשמה. היעדרה של ההגשמה שאנו מבקשים נראה כדבר נורא ואנחנו לא מוכנים להתמודד עם זה. על מנת להרפות מעט מתמונת ההגשמה הנכספת, שאנו כה כמהים אליה ואוחזים בה במאמץ רב כל כך, ניתן להיעזר בתובנה כי כאשר נתיבי השלום וההרמוניה בין החלקים פתוחים, ההגשמה של כל רצון היא אפשרית. כך אפשר להיפתח להציץ ולראות תמונת הגשמה שונה, זו שאוחזים ומייחלים לה בן/בת הזוג. מתוך הנכונות הזו להתבונן, גם במה ששונה מהרצון העצמי, נוכל לראות את היתרונות שבתמונות הרצון של בני זוגנו, ולהבחין ביופי שקיים בהן. על מנת להבחין בכך יש צורך להרפות מהמצב המכווץ ומן ההתנגדות, כי בהתכווצות אין אנו פתוחים באמת לראות את היופי בשום דבר שהוא. היופי מגיע ועולה אלינו כמו מים המתאדים מעלה כאשר העננים מתפזרים והשמש זורחת. כאשר עכירות ההתנגדות מרפה, השמש של הראייה הפתוחה זורחת בתוכנו, והיופי עולה אל תוך נפשנו.

כשאנו מתבוננים בתמונה של הרצונות המנוגדים לכאורה לשלנו, נוכל לראות את השוני שיש בהם יחסית לרצונותינו אנו. הרצון השונה איננו חייב לשלול את הקיום של הרצון שלנו. ניתן ליצור הפריה ולברוא תמונה חדשה משותפת, רחבה ועשירה יותר, המכילה גוונים שלי ושלו/ה. יחד אפשר להגיע להגשמה חדשה ומשותפת. בואו נתאהב בהגשמה המשותפת, נפתח את הלב אליה, ונגלה כי הרצון להגשים את המשאלה המשותפת הוא משמח יותר. יש והרצון המשותף הוא איננו עז כמו הרצון להגשים את ההגשמה האישית המנוגדת לרצונו של בן/בת הזוג. ההתנגדות עצמה לעתים מחזקת את הרצון ומשלהבת אותו, כמו חומר בעירה. יחד עם זאת, הלהבות של הרצון המועצמות באמצעות התנגדות הן שורפות ומכאיבות, ואילו הרצון של ההגשמה המשותפת, גם אם הוא לעתים פושר יותר, הוא גם מפשר. רצון משותף יכול להיות קל ונעים, רגוע ומתון, זורם ושלם.

כן! אנו יכולים ליצור התמזגות הרמונית וחיבור בינינו לבין בני זוגנו. אנו יכולים באמת להפסיק להשתמש בהם כ"צד השני", כהשתקפות להילחם נגדה. ויש דרכים רבות בהן אנו נלחמים בבני הזוג… לעתים אנו מתייחסים אליהם כמי שמכתיבים קצב של צמיחה שיש להתחרות עמו, יש ואנו משתמשים בהם כמציאות חיצונית להתנגש בה כדי להיווכח בממשות קיומנו. לפעמים אנחנו מעמידים את בני הזוג בתפקיד הצד השונה לוויכוח, ומתכתשים עמם כדי להוכיח את הצדק שבטיעוננו, והם הופכים עבורנו למישהו שאפשר להתנגד אליו כדי לחזק בדרך זו את רצוננו. גם אם אנחנו לא נלחמים בבני הזוג אנו יכולים להתרגל להאשים אותם, ולתלות בהם את פחדינו, חוסר הסיפוק שלנו, ועוד חוויות פנימיות שאנחנו מעדיפים לתרץ בסיבות חיצוניות. אבל, אם אנחנו באמת רוצים בכך ופותחים את המודעות אל האפשרות הזאת, ניתן לנו להפסיק להשתמש בבני זוגנו כמקור להשלכות הפנימיות של מה שאינו רצוי וקשה לנו בנפש שלנו, ולהתחיל לקבל, לראות ולאהוב אותם כמי שהם באמת. מי הם באמת? – הם אינם זהים לנו ואינם מנוגדים לנו בתכלית, הם שונים מאתנו ושונותם מחייה ומעוררת סקרנות.

כפי שאנו יכולים לאהוב את עצמנו ואת כל החלקים שיש בנו באמת, כך אנו יכולים להיפתח לאפשרות המופלאה לאהוב ולקבל את כל החלקים והרצונות השונים שבתוך בני זוגנו. אנחנו יכולים ליצור הגשמה משותפת אשר אינה מבטלת אף אחד משני בני הזוג, אשר איננה מביאה אותנו לכדי קיום של אחדות שהיא הכל ולא כלום, אלא יוצרת משהו חדש, התבטאות חדשה ומשותפת.

כפי שאנו יכולים לקבל,לאהוב ולהשכין שלום בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין בני זוגנו, אנו יכולים לפתוח את נתיבי הקבלה, האהבה והשלום בינינו לבין כל בני האדם. כפי שאנו יכולים להפסיק להתנגד, להכחיש את קיומם של חלקים שאינם רצויים בנו, או של תכונות אופי והתבטאויות שאינן מתאימות לתמונה האידילית שבדמיוננו לגבי בני זוגנו, כך אנחנו יכולים לקבל את בני האדם השונים מאתנו ולהפסיק לפחד מן השונות והזרות שבהם. זה אפשרי, ממש כפי שאנו יכולים להפסיק להגביל, להיאחז ולנסות לשלוט במה שאנו כן מהווים, ומה שאנחנו לא מהווים, באילו תכונות יש בנו ואילו אינן קיימות בתוכנו. כפי שאנו יכולים להפסיק לעצום את העיניים בפני התכונות שקיימות בבני זוגנו ואינן מתאימות לתמונה האידילית שלנו לגביהם, וכמו שאפשר להפסיק להתנגד לרצונות של בני הזוג אשר אינן זהים לרצון האישי שלנו. כך אנו יכולים גם להפסיק להשתמש בהזרה ובהקצנה של שונותם של אנשים, עמים ולאומים אחרים מאתנו, ככלי לחוות, לגדר ולבצר את זהותנו העצמית כעם, כלאום או כקבוצה חברתית מסוימת. אנו יכולים לבחור להפסיק לשפוט איזה מראה אתני חיצוני הוא יפה או מכוער, אילו תכונות אופי והשקפות עולם הן מקובלות וחיוביות ואלו הן מכוערות, מפחידות ומגונות.
נשאלת השאלה, מה עם דעות והשקפות עולם שהן הרסניות, כמו למשל של הטרוריסטים?

על אף הקושי שבכך, אנו יכולים להתבונן אל תוכן ולנסות להבין אותן, מתוך חמלה כלפי הסבל והכאב מהם נובעות ההשקפות הללו. אפילו בתוך השקפות עולם הרסניות ניתן להבחין בתקווה ובניסיון לפתרון ולמציאת גאולה פנימית שהשקפות עולם אלו מספקות למאמינים בהן. אין זה אומר, כמובן, שאנו מצדיקים או מאמצים את השקפת העולם ההרסנית, אלא שאנו מגלים חמלה כלפי הסבל ממנו היא נובעת. שכן, רק מתוך הבנה ואמפתיה ייתכן פתח לריפוי. שלום ודו קיום אפשריים רק עם קבלה של הצדדים השונים המקיימים אותם. כדי למצוא השקפת עולם, דרך הגשמה והתנהגות שיחליפו את השקפת העולם ההרסנית או האלימה,יש למצוא פיתרון ומענה לצרכים העמוקים שמניעים את התפיסות ההרסניות והאלימות. השקפת העולם או דרך ההתנהגות החדשה שבאה במקום זו ההרסנית, צריכה לכלול את המענה לצרכים הללו. אלו הם צרכים כמו: הכרה קיומית בעם מסוים, לדוגמא, או תיקון של אי צדק וריפוי של פצעים עמוקים ונושנים, צורך בקבלת כבוד, וצרכים אחרים.

כל אלימות ותוקפנות נובעות תמיד מצרכים פנימיים הקשורים קשר אמיץ אל הסבל האנושי. כל ריפוי שלהם מצריך חמלה כלפי הסבל האנושי שבבסיסם. הסבל איננו חייב תמיד להיות כאב במובן הנפוץ של המילה. אי וודאות וספקות קיומיים עצמיים יכולים להיות חלק מן הסבל הזה. למשל: ילד שדרך על נמלה, ומתנהג באלימות כלפי בעלי חיים, יכול להתנסות בצורך עמוק לתקן ספק פנימי בעצם קיומו העצמי. על ידי כך שהוא פוגע ומפסיק חיים של יצורים אחרים הוא מקבל תחושה תקפה וודאית יותר לממשות של קיומו. ההורים הקשובים ינסו למצוא מענה וריפוי, שיחליפו את הפיתרון האלים בו בחר הילד בפיתרון אחר. הם יכולים לשדר לילד הכרה אמיתית ותקפה בממשות קיומו, למשל על ידי כך שהם נותנים מקום למחשבותיו, שאלותיו ותפיסת עולמו, גם אם היא ילדותית. הם יכולים לעזור לו להתמודד ביחד, מתוך התייחסות אמיתית ובלתי מתחמקת לספקות העצמיים של הילד.

אט-אט ובהדרגה אנו יכולים להיפתח לתובנה כי כל אחד ואחת מהאנושות הם חלק רצוי ומבורך מן האלוהי של כולנו יחד, כי הקיום של כל אדם באשר הוא הנו מבורך, וחייו של כל נברא הם מקודשים. יחד, כאשר נשכין שלום בינינו, נוכל לשקף בשלמות ובנאמנות את האלוהי שהוא מקורנו. השלם האלוהי יכול להשתקף על פני האדמה כתוצאה מהשכנת שלום סבלנית והדרגתית. התגשמות זו תקרה לא כמכת ברק או כנס שיבוא מחוצה לנו, לא על ידי הסתמכות על גורמים החיצוניים לנו, ולא על ידי מלחמות שנועדו להעביר מן העולם את כל מי שלא מקבל את עקרונות השלום – אלא באמצעות תהליכי השכנת שלום בכל הרמות: האישית, הזוגית החברתית. כל רמות השכנת השלום הן חיוניות בדרך ליצירת קיום אנושי המשוחרר מנטל הסבל.

למרות היותו של התהליך הזה עצום, רחב מימדים וארוך טווח, כל צעד קטן, כל תובנה, כל לחימה שמרפים ממנה, כל מאבק פנימי או חיצוני שמפסיקים אותו, כל החלפה של ייאוש בתקווה ובקבלה, כל הרחבת קטנה של הסובלנות הפנימית והחיצונית – מקרבים אותנו להיגאל מן הסבל. ההתנסות היא הדרך לענות של השאלות כיצד ניתן לחיות בקיום הדואלי שלנו, ב"נפרדות", ולהשתחרר מן הסבל שהוא תוצאה טבעית של קיום זה. זהו האתגר שלנו: לממש את הפוטנציאל הגלום באפשרות של קיום אנושי נטול סבל עלי אדמות. בואו נמצא את האמונה והיכולת לשמר בתוכנו את החזון הזה, כאור פנימי, ולהמתין להתמזגותו עם האור החיצוני של מהותנו הרוחנית, מהות הנשמה.

בואו ניתן לחזון האמונה והשחרור מן הסבל להיות רצון אדיר ועצום, ועם זאת מתון, הדרגתי וסבלני, המניע את חיינו ואת עשייתנו. נמצא ונבחין בתוכנו כי הגשמתו של החזון כבר קיימת במובן פלאי ועל-זמני. אנחנו יכולים לראות את הגשמת החזון כקיימת ולהתחבר אליה מתוך חוויית הקיום המוחלט, האנרגטי שלנו. אנחנו יכולים להשאיל מהמימד המוחלט את חוויית חזון הקיום המשוחרר מסבל. בואו נימנע מלהפוך את חזון הגאולה מן הסבל למקור נוסף לחרדה או פחד מפני מחסור, תסכול או ייאוש. ניתן לעצמנו לנוח ולהיות באמונה הפנימית שזה אפשרי, לראות את תמונת ההתגשמות של חיים נטולי סבל, כתמונה או אמונה שכבר קיימת. מתוך הראייה והאמונה הפנימית של ההגשמה, נחזור למציאות החיצונית פקוחי עיניים, מלאי תבונה ואורך רוח להמשיך את תהליך השכנת השלום על פני האדמה.

אני מברכת אותנו באור, שלום ואהבה! בואו נקרין את האיכויות האלה כלפי חוץ במעגלים הולכים ומתרחבים… נזכור למצוא חמלה וקבלה כלפי כל מה שיכול לעלות ולהתרחש בדרך, למצוא את היכולת ליהנות ולהסתקרן, להתפעל ולהתאהב בדרך אל החזון.

תודה לכם שחלקתם אתי את הידע הזה… הנכם אהובים ויקרים.