איך להתמודד עם עומס

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, אליאן ברט
כמה דרכים להפחית את העומס, להרגע ולהפחית לחץ וחרדה

כולנו עמוסים, לחוצים, רצים ממקום למקום בלי לקחת פסק זמן או מנוחה…. העשייה, מטלות היום יום ומשימות שונות תופסים חלק נכבד מחיינו. לעתים קרובות אנחנו מתייחסים אליה כאל החיים עצמם, אבל העשייה איננה אפשרית בלי ההוויה הקודמת לה. העשייה היא רק הנשוא, הנושא הוא אנו עצמנו.

כשנדמה לנו שקיומנו תלוי במעשינו אנו נקלעים לעשיית יתר. עשייה שאיננה מכווננת ומכלה את האנרגיה ושמחת החיים והיא מחלה נפוצה כל כך בחברתנו, שרובנו עושים יותר מידי ומהר מידי, כדי להרגיש מוערכים וראויים או מעט ולאט מידי, כדי להגן על עצמנו מפני ציפיות החברה. 

יש ואנו שוכחים את עצמנו תוך כדי חוויית העשייה, מה שמיטיב מתוך התמסרות ותשוקה אך מזיק כשיש בכך הקרבה. בהתמסרות ליבנו פתוח ואנחנו בהתעלות, באהבה, בחמלה. בהקרבה ליבנו סגור ומריר. 

ההקשבה החומלת לרגשות ולצרכינו יכולה להחזיר אותנו למרכז הפנימי, ממנו התרחקנו בזמני עומס ועשיית יתר או תקיעות והתנגדות לעשייה. למה אנו זקוקים ברגע זה? מאלו צרכים ורגשות אנו מתעלמים? 

מישהו אמר וורקוהוליק?
יש ועשיית יתר מהווה דרך מילוט מרגשות נחיתות, נזיפה עצמית ובושה. הסיפוק שבהגשמה אינו יכול להחליף את ההערכה העצמית הבלתי תלויה בדבר. ערכנו כבני אדם נובע מעצם קיומנו, מתוקף קדושת החיים וזהותנו האמיתית הרוחנית. 
ההתמקדות בחזקתנו, בפוטנציאל החיובי, ובכוונתנו הכנה להגשימו, יכולים לסייע לנו להתחבר לערך העצמי.
עשייה שנעשית מתוך התמרמרות וקורבנות ומותירה אחריה אנרגיה שלילית והרסנית היא אף פעם לא בלתי נמנעת, תמיד ניתן לשנות משהו: להיפתח לבקש ולקבל עזרה, לעשות בקצב איטי ונעים יותר, להפסיק לצורך מנוחה והתמלאות. 
איננו חייבים לאלץ את עצמנו לעשות מה שאיננו שלמים אתו. ניתן לעצור כדי לבחון מחדש את כוונתנו כשאנחנו מרגישים מסכנים, מקופחים או מוענשים. האם זו באמת עשייה שנגזרת מבחירות קודמות שנקטנו? אם כן, ניתן להאיר את כוונת העשייה כדי לטהר את החוויה הרגשית. מה הערכים והכוונה שאנו עושים לאורם? 
יש והאגו שלנו דוחף אותנו להתלונן על הקושי שבעשייה, להגזים אותו או להתפאר בו. ייתכן וזו תגובה לאחרים שגם נוהגים כך ואנו מוצאים את עצמנו בתחרות, מי עושה יותר קשה. 

אז מה עושים?

כפי שאיננו צריכים להעריך לכבד או לאהוב אחרים על פי העשייה שלהם, אלא בזכות מי שהם, כך איננו זקוקים לקשיים שלנו כדי להעריך את עצמנו או לגרום לאחרים להעריך אותנו. הערכה אמיתית איננה תלויה בדבר ונובעת מעצם הווייתנו.
אנחנו יכולים למצוא דרכים שינעימו את העשייה, יסייעו לנו לפתוח את הלב, להתחבר לשמחת החיים, לעשות באהבה, ולתת לכך עדיפות על פני יעילות, הספק ומושלמות בעשייה.
כשהלב פתוח העשייה קלה וזורמת, טבעית וחיונית. כשהקשב לצרכינו ולרצונותינו מכוונן, איננו צריכים לחכות לסיום העשייה כדי לנוח, אנו נחים בתוכה, במהלכה, ותוך כדי העשייה עצמה. היא לא מרוקנת אלא ממלאת אותנו.  
איננו צריכים לכעוס על מי שמצפה מאתנו (בני זוג, ילדים, לקוחות ומעסיקים…) לקצב עשייה גבוה ומהיר מהטבעי לנו, אלא להיות שלמים עם כוונתנו למצוא ולממש את קצב העשייה הנכון לנו. עשייה בקצב הטבעי היא איכותית יותר ומיטיבה יותר עם עצמנו ועם הזולת, וניתן גם להסביר זאת לאחרים.
עשייתנו מתרחשת בעולם הארצי, המוגבל, היחסי. אבל מי שעושה אותה, אנו עצמנו, ישויות נצחיות ובלתי מוגבלות. אנו יכולים להיות בנוכחות מלאה בעת העשייה, גם אם יכולתנו להשלים אותה מוגבלת או מושהית.
אם נקבל את עצמנו במקום בשלב ובקצב בו אנו נמצאים, גם האחר יקבל אותנו. אם נקרין קבלה כלפי האחר, גם כשהוא מביע אי שביעות רצון – התרככות והרפיה מהיאחזות יתעוררו גם בו.
כשאנחנו עושים בקצב הטבעי והנכון לנו, מתוך קבלה עצמית וקבלה כלפי האחר – אנו מהווים דוגמא חיה ומעניקים השראה ורשות לזולת לנהוג כמונו. עשייה מאוזנת מקרינה נוכחות ומרפאה. 

בעזרת השם נעשה ונצליח.