טיפול בכעסים אצל ילדים

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, ריקי ליבוביץ- אוסדון
טיפול בכעסים בכלל ושליטה בהתפרצויות אצל ילדים הוא מורכב. להורים יש תפקיד מרכזי בעזרה בשליטה בכעסים.

חישבו על כך, "כמה פעמים, הצליחו להוציא אתכם "מדעתכם", עד כדי מצב, בו הרגשתם חסרי שליטה עצמית לחלוטין. התסכול והזעם, התפרצו מתוככם בצורת: כעס נורא, צעקות, צרחות ולעתים אף בבכי".

מה אתם אומרים אז לעצמכם? ועל אף כמה וכמה, כשאתם נתקלים באותה תופעה אצל ילדכם?
נכון, זה תלוי ב"טמפרמנט" של כל אחת ואחד מאתנו, ונכון, זה תלוי גם בכמה "עצבנו" אותנו, בכמה באמת לא "דייקו" בדברים שאמרו לנו, בכמה "עברו" את גבול הטעם הטוב.
ברור שלא הייתה ברירה! ברור שלא היה ניתן להתנהג אחרת! ברור שכולם אשמים!

אז למה בכל זאת אנחנו מרגישים כל כך רע עם עצמינו? 
למה אנחנו כל כך מתוסכלים מההתנהגות שלנו? 
ולמה, במהלך "התסכול" שאנו מרגישים, אנחנו אומרים לעצמינו כי טעינו, כי יכולנו להגיב אחרת, בצורה מתונה יותר, פחות אגרסיבית, פחות אמוציונאלית, ועוד הרבה "פחות" דברים אחרים?!
משום שאנחנו מבינים, כי לא היינו בשליטה עצמית כמו שכדאי היה לנו להיות. 
משום שנתנו "לכוחות" וגורמים חיצוניים לנהל לנו את המחשבות, הרגשות וההתנהגות!
 
משום ש-בכל פעם שאנו "יוצאים" מדעתנו, אנחנו נותנים למישהו אחר, לגורם חיצוני, "לתפוס במושכות".
ומה בעצם אנו רוצים ושואפים (לפחות רובינו) כל חיינו?! להיות בשליטה.

השליטה העצמית שלנו מוודא, כמו "סנסור", שאם נתעצבן במינון הנכון, נוכל לומר את הדברים בצורה שקולה. אחראית ונעימה ועם זאת ברורה, קולעת ומדויקת (אסרטיבית).

הנכון הוא, כי אם נתייחס לכל אירוע, נפרשו בצורה מסוימת, שאפקטיבית לנו, נוכל להרגיש טוב עם עצמינו ואז גם נוכל, להתנהל בצורה שאנו בוחרים להתנהל (מראש).
זאת אומרת, שיש לנו את "כוח" הבחירה, לפרש אירועים מפרספקטיבה "חדשה", יעילה יותר עבורנו, שבעקבותיה נרגיש ונתנהל בצורה חדשה, שאחריה, נאמר לעצמינו, כי נהגנו בדיוק בצורה הנכונה.

לדוגמה:
נניח כי הילד לא רוצה ללכת לישון, בזמן שבחרתם עבורו.
בעבר חשבתם, שאם אינו רוצה לישון, זה משום שאינו רוצה להקשיב לכם ומזלזל בשיקול דעתכם. אך האם, יצא לכם לחשוב שאולי, הילד באמת אינו עייף?
האם בדקתם את הנושא בצורה מעשית- פרקטית?
אם ילך בשעה שמונה וחצי בלילה לישון, האם יתעורר בבוקר (בזמן המתאים) ללא בעיות?! 
שהרי אם כן, אז אולי באמת, ניתן לשלוח אותו לישון מאוחר יותר, מהשעה שבחרתם עבורו ללכת לישון?!

בואו ונשאל את עצמינו, מהי המטרה הסופית?! 
האם המטרה היא, שהילד ילך לישון מוקדם, כדי שיתעורר בזמן, למחרת בבוקר? 
האם המטרה היא, לבדוק את "ברומטר" הסמכותיות שלנו? 
האם זו העדפה, לקבל את "הזמן החופשי שלנו" מהילדים?!
בהתאם לתשובה שנענה לעצמינו, נוכל להתייחס בצורה רלוונטית לסוגיה זו:
הרי בסופו של דבר כולנו, אנו ההורים, רוצים שיהיה לילד שלנו טוב, בריא לילד לישון לפחות שמונה שעות בלילה (נניח). האם אם ילך לישון בשעה שמונה וחצי, יפספס את שמונת שעות החובה שלו?! ממש לא. 
האם אם ילך לישון בשמונה וחצי, כשההחלטה מגיעה ממך בלבד, זה מספיק סמכותי עבורך?! 
האם, אם ילך לישון בשעה שמונה וחצי, חצי שעה היא כל כך קריטית לזמן האיכות שלך ושלו?! (של בן זוגך).

בהתאם למה שנענה לעצמינו, כך נרגיש טוב יותר, עם המעשים והרגשות שלנו. התפרצויות הזעם יישכחו ובמקום, תצאנה תגובות, הרבה יותר רגועות וטובות עבורנו ועבור הסובבים אותנו.
 
בואו נתמקד במעט, בהתפרצויות הזעם של ילדינו.
אותן ההתפרצויות הזעם, שאנו חווינו, לפני התובנות החדשות שלנו, חווים גם ילדינו, העברנו להם מסר מאוד ברור- אם לא עושים מה שאנחנו רוצים- אנחנו יוצאים מכלינו. לכן, גם הילדים שלנו יוצאים מכליהם כשהם לא מקבלים את מה שהם רוצים (כאן ועכשיו).

המקום שלנו הוא להעביר להם את המסר החדש בצורה מאוד ברורה:
מספיק לשנות את הפרספקטיבה החדשה עבורם, מבחינת מה זה לקבל? מה באמת הם רוצים?
מה התחליף שאם יינתן להם, זה יספק את "הרצון העז" שיש להם באותו רגע. להרגיל אותם (ואותנו) לחשוב על אלטרנטיבות, טוב אני לא יכול להישאר בסלון בשעה שמונה ודקה. אך האם אני יכול ללכת לחדר ולקרוא? האם אני יכול לראות את התכנית האהובה עליי בשכיבה במיטה? (שמסתיימת בדיוק בשמונה וחצי?)
תסכול מגיע משום שאנו מפרשים חוסר הצלחה כשלא השגנו את מה שמאוד רצינו להשיג.
בהחלט יש מצב שאם נבין כי בסך הכל ניסינו, ועשינו כמה דברים רלוונטיים (שהתרגלנו לעשות) להשיגו ובכל זאת לא השגנו, כנראה הרלוונטיות של הכלים בהם השתמשנו להשיג את "המטרה" שלנו- פגה. כנראה שעלינו לאמץ, דפוס חדש של "התנהגויות" על מנת להשיג את חפצינו.

הכלל, הוא שאין כלל, ומה שהיה נכון וטוב בזמן מסוים, יכול להיות לא נכון בזמן חדש, בסיטואציות חדשות. וזה הזמן לסגל הרגלים חדשים.
אם נצליח להטמיע זאת בעצמינו ונהווה דוגמה אישית לילדינו. זה מה שהם יקלטו וכך ינהגו.
אין כשלון, יש ניסוי וטעיה/ תהייה ו-משוב.

החכמה היא תמיד לחשוב מחוץ לקופסה ולהשתמש בדמיון הפרוע שלנו (שכולנו ניחנו בו).

לראות הצלחה באי הצלחה. לראות כי ניסינו והכי חשוב שניסינו.
העיקר הוא "המשחק" ולא הנצחון בו- הנצחון הוא "הדובדבן" בקצפת. הניצחון הוא לראות את הכיף "במשחק". לבחון תהליכים (עובדים, לא עובדים).
לחוות את החוויה של הביחד, של ההתחברות.
בכל חוויה וחוויה עם הילד, יהיה נכון לחבקו בסוף כל תהליך. במקום לנהוג באגרסיביות, לנהוג בנועם ובקשיחות גם יחד. (טונציה, שפת גוף ועוד…) כך הוא יקבל את מסר הסמכותיות יחד עם האהבה והדאגה האין סופית שלנו ההורים, משהו שמשתרש והופך לחלק מאורח ההתנהגות שלו גם כן.

אם הילדים שלנו ישכילו לבחור נכון, ישכילו לפרש אפקטיבית סיטואציות, לא תהיינה עוד התפרצויות זעם. במקומם יתפשו התנהגויות חדשות מפתיעות ואפקטיביות, להם ולנו ההורים.