הקשר בין כעס
מאת: פורטל אלטרנטיבלי, ד"ר פינקי פיינשטיין
כעס הוא ייצוג לאנרגיה תוקפנית הקיימת בקרבנו מאז לידתנו. גם אם נרצה להכחיש את התופעה הזו, לא נוכל.
כעס הוא תופעה שנויה במחלוקת, לעתים אנו מעודדים אנשים לכעוס ולא לאגור בלבם רגשות לא נעימים כלפי העולם. כעס אצור נחשב במקומות רבים כגורם המסכן את בריאותו הנפשית והפיסית של האדם. יחד עם זאת, ברוב המקרים אנו מתקשים לכעוס, חוששים מעוצמת הכעס שלנו, ולעתים אפילו כועסים על עצמנו, על כך שביטאנו את מלוא הכעס כלפי מישהו אחר. סופגי הכעס שלנו הם לרוב הקרובים אלינו, אלה שנמצאים בקרבה כזו שבמסגרתה לא נוכל כל כך להתאפק ולדחות למועד מאוחר יותר, את הרגשות המצטברים ומציפים אותנו. כמו כן, פעמים רבות אנו נעדיף שלא יכעסו עלינו. רובנו מגיבים בהתגוננות מוגזמת אל מול כעס שמכוון כלפינו, ומשתדלים לשרוד את מה שנחווה לעתים כהתקפה מאיימת.
הכעס הוא ביטוי לתסכול ולאי נחת, גם אם הוא נחשב "מוצדק" וגם אם "אינו מוצדק". בתוך מערכות יחסים קרובות יכול ביטוי הכעס לשמש מוצא וערוץ תקשורת למה שקשה להגיד באופן שגרתי, אך מצד שני כעס תדיר מדיי מאבד את העוקץ והתרומה שלו, ויוצר אווירה לא נעימה, בה מצטברת אלימות סמויה בין אנשים. במקומות בהם נוצר חשש מהכעס באופן שהולך וגדל, מתפתח ריחוק ונולד גם הניכור.
הכעס הוא ביטוי תוקפני, שלעתים יכול להציל אותנו ממצבים לא נעימים. עם זאת, קיים פעמים רבות חשש מתוצאות ביטוי הכעס. מה יקרה אם נצעק פתאום? מה יקרה אם מישהו יפסיק לדבר איתנו אחרי שנכעס עליו? אולי אפשר בדיבור שקט לפתור את הבעיה? החשש הפחות מודע הוא מפני שחרור הכוחות האלימים הקיימים בכל אחד מאיתנו, שאולי, כך אנו חוששים, יגרמו לנו לאבד שליטה ולנהוג באופן שממש לא נרצה לנהוג.
בצורה הזו הופך הכעס לישות בעייתית, כמו רגשות טובים ורבים אחרים. אנו זקוקים לו, להשתמש בו לצרכים מסוימים, אבל בנסיבות מסוימות הוא עלול לחולל נזק וקשיים במערכות יחסים. אני מעוניין להציע מספר דרכים על מנת לשפר את מערכת היחסים בין האדם לבין כעסיו, ואף ליצור מתוך כך רווח יצירתי, בחיי היום יום.
ראשית, כעס הוא ייצוג לאנרגיה תוקפנית הקיימת בקרבנו מאז לידתנו. גם אם נרצה להכחיש את התופעה הזו, לא נוכל. קיימת בתוכנו תוקפנות. קיים צורך לשבור, להרוס, להזיז, לשנות, לעשות מחדש, למרוד ועוד. כל אלה ביטויים של תוקפנות טבעית ובריאה, האמורה לשרת את חיינו באופן יעיל ומועיל, כשיודעים כיצד לעשות זאת. כשאנרגיה תוקפנית וחיונית זו נחסמת, מכל סיבה שהיא, והאדם עושה כל מאמץ, מודע ולא מודע כאחד, להתעלם ממנה ולברוח ממנה, היא הופכת בתוכו לישות מזיקה, המתחילה לאכול אותו מבפנים ומתבטאת מדי פעם בביטויי כעס ועוינות לא הולמים, חלשים מדי או חזקים מדי, כאלה שאינם במקום המתאים להם ואף כאלה שמבהילים את הסביבה. במקרה הגרוע יותר התוקפנות אצורה מאד ולא מתבטאת כלל, והיא גורמת למעטה שריון סביב ביטוייו היצירתיים של האדם, שחושש מפני צעדים נועזים קטנים שעלולים לבטא את עוצמת תוקפנותו, שנבלמה במשך שנים.
מתוך הסבר זה נולדת הערכה פשוטה שאם יש לך קשיים ניכרים עם הכעסים שלך, אולי כדאי שתפסיק לשאול את עצמך כיצד ללמד את עצמך לכעוס נכון, אלא כדאי שתשאל את עצמך איזה ביטויים טבעיים אתה מונע מעצמך, שלאחר שתתחיל לממשם וודאי תגלה שהכעס הפך פחות מציק, פחות מעיק ופחות חשוב. פעמים רבות אנו כועסים מאד לא בגלל שאנו כל כך פגועים אלא מפני שהאנרגיה התוקפנית היצירתית לא מצאה את המוצא שלה. זה גורם לכעוס מאד ולרצות להרוס את הסביבה הזו, בה לא נעים לה להתקיים ולהתבטא.
שנית, וזהו המסר העיקרי שברצוני להעביר הפעם, קיים בלבול רב בין ביטוי כעס ובין הצורך הטבעי של האדם להגן על המרחב המיטיב שלו, וליצור סביבו, בכל עת, את הגבולות הנכונים שישרתו אותו ושיאפשרו את המשך צמיחתו. כמטפל אני פוגש אנשים רבים המתקשים מאד להציב גבולות הולמים לקרוביהם, ואם מדובר בבני זוגם או אם זה מדובר בילדיהם, הוריהם או אחיהם. אדם המעוניין לצמוח ולהתפתח מוכרח שתהיה סביבו אווירה המתאימה לצמיחתו. זו האדמה שמזינה אותו ושמאפשרת לו להוציא מעצמו את המיוחד שבו. מי שמבקש מימוש עצמי לא יוכל להגשים זאת ללא יצירת מרחב מוגן, המוקף בגבולות הגנה, שמונעים מאנרגיות מזיקות לחדור וליצור עיכובים וכאבים מיותרים.
הביטוי היצירתי האותנטי של האדם מתקשה מאד להתקיים ללא מצע נוח ומאפשר. יותר ויותר אנשים מחפשים היום את הדרך האישית שלהם, את השביל המיוחד להם, את הייעוד ואת הסיפוק בחיים. לעתים לוקח להם שנים רבות להבין שאין זה מספיק ללכת לסדנאות, ללמוד רפואה משלימה ולעשות מדיטציה. גם לצייר לרקוד ולפסל לא יוכל לסייע. הצמיחה נבלמת במהירות הבזק, אם האדם לא לומד את הדרך היעילה שלו להצבת גבולות טובים לסביבה. כל מי שמפקפק יתר על המידה ביוזמות החדשות שלך, אמור להיות מורחק מהסביבה. כל מי שמעביר ביקורת מוגזמת, אמור להפסיק עם כך כי זה מזיק. כל מי שפוגע שוב ושוב לוקח ממך אנרגיה ולא מאפשר לך להתקדם. כל מי שלוקח ממך בכל דרך אחרת, את מה ששייך לך, ואם מדובר בפנאי, בכסף או בשמחה, יש להציב בפניו את הגבולות המתאימים על מנת שיפסיק להזיק. לעתים קרובי משפחה שלנו מזיקים, פולשים ומתערבים שלא לצורך, וזאת מתוך הרגל ואפילו כוונה טובה. גם אותם יש להציב מעבר לגבול אותו מגדיר האדם לצורך סביבה נעימה לצמיחה. מי שמתעקש לצמוח ולהיות רק נחמד וכביכול "נאור" או "מואר" מעכב מאד את צמיחתו ולא ממש מאפשר לה להתקיים.
לעתים, כשאנו מתחילים לטפל בגבולות המקיפים אותנו, ומתחילים להזיז דברים למקום המתאים להם, אנו נעזרים גם ביכולות הכעס שלנו. לעתים אין ברירה ואפילו אם זה דורש מדי פעם ביטוי תוקפני יותר כמו צעקה, למשל. לעתים רק כך יוכל להבין גורם מזיק, שהוא בכלל מזיק. ביטוי כעס שתכליתו הגנה על הגבולות נחשב בעיני כביטוי חיובי ומועיל, ולעתים אף הכרחי. אם מזיקים לנו שוב ושוב, הכרחי לעתים שגם נדפוק על שולחנות, אם רק כך יאזינו לנו. אלוהים חנן אותנו בעוצמות ובכוחות, ואם נתעקש רק על הפתרונות העדינים, יתכן מאד שנמצא את עצמנו נאורים, מוארים ומתוסכלים מאד, כי לא מימשנו באמת את מה שתמיד חפצנו לממש.
ציינתי בעבר ואשוב ואציין את חשיבותם העצומה של גבולות נכונים, בעת צמיחתו היצירתית של האדם. פרויקטים יצירתיים מופלאים יכולים להתגשם בזכות גבולות טובים, המאפשרים את בריאתם ההדרגתית. אם לוקחים איזשהו נושא, ומחליטים לעבוד עליו, מדי יום, פרק זמן מוגדר מראש, ומתמידים בכך, קיים סיכוי גדול לחולל כך ניסים שלא ייאמנו, ורק מעצם ההתמדה במסגרת הגבולות שנוצרו לפעילות שנבחרה. הגבולות האלה משמשים מבנה שנותן כוח, תחושת בית שחוזרים אליו ושהולכים ממנו, וידיעה שאכן "אני עושה ואני מתקדם". גבולות הם גורם הכרחי בבריאה מוצלחת. סיפור הבריאה בספר בראשית מדגים לנו שאלוהים יצר תחילה גבול בין אור וחושך, לאחר מכן בין מים ואדמה, ואחר כך במסגרת של גבולות יצירה בחר לברוא בכל יום פרטים מסוימים בלבד, וכך, בהדרגה סיים את מלאכתו, צעד אחר צעד.
מכיוון שגבולות בריאים ונכונים מהווים גורם הכרחי בטיפוח היצירתיות הטבעית באדם, אזי גם במצב בו שמירה על הגבולות האלה מלווה בביטוי כעס, אנו עושים, לטעמי שירות בריא בעבורנו. אם אנו מתקשים בביטוי התוקפני הנכון הנדרש להגנה על עצמנו, אנו יוצרים לעצמנו במהרה בעיית גבולות, ואז או שנתרחק על מנת להגן על עצמנו, או שניאלץ להיבלע באנרגיות זרות, מכיוון שלא ידענו לשים את הקו, בינינו לבינו. חובתו של האדם היא להיאבק ואף להילחם בכל כוחותיו על כך שאיכות חייו תהיה הטובה ביותר שניתן. ללא זאת שלא ינסה לחלום על צמיחה ועל מימוש עצמי, ואולי יוכל רק להסתפק בלחלום עליהם.