מגדל בבל- הקומה האחרונה

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, קבלה לעם
פעם מגדל בבל נהרס על ידי הכוח העליון. היום הוא נהרס במו ידינו, על ידי המודעות האגואיסטית שלנו.

"ויהי בנוסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם… ויאמרו איש אל רעהו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ: וירד ה' לראות את-העיר ואת-המגדל אשר בנו בני האדם: ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא-יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו: ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר". ("בראשית" פרק י"א, פסוקים א' עד ח')

כדי לנקום את מות אבותיהם הקדמונים במבול, כך על פי יוספוס פלביוס, החלו בני האדם לבנות מגדל שיגיע גבוה יותר ממי המבול, למקרה שהבורא ישלח שוב את המבול.
בראותו שבני האדם אינם מתקנים עצמם אחרי המבול, גרם להם הכוח העליון לדבר בלשונות רבים, מה שהוביל לכך שהם חדלו להבין זה את זה ונפוצו לכל עבר.
המקום שבו המגדל נבנה נקרא היום "בבל" (מלשון בלבול), מאחר והוא היה המקום של בלבול הלשונות.
בתחילת המאה ה-20 גילה הארכיאולוג הגרמני קולְדֶוֶוי בבבל את שרידי המגדל.
גם הרודוטוס, שחי במאה החמישית לפני הספירה, תיאר את המגדל כפירמידה בעלת שבע שכבות, בגודל דומה לזה שתיאר הרדוטוס.
מקורות היסטוריים מדווחים שבמרכז בבל היתה עיר המקדש אֶסָגִילה ולא רחוק משם עמד מגדל בבל, מקדשו של מרדוק, האל העליון.
המגדל היה קרוי אֶתֶמֶנָאנְקי, שמשמעותו אבן הפינה של השמים והארץ. באותם ימים, אֶסָגִילה היתה המרכז הדתי של העולם.
האסטרולוגיה, חיזוי עתידות, הנומרולוגיה ושאר לחשים, קסמים וכישופים – כל אלה התפתחו באסגילה.

מגדל בבל הפנימי

בזמנים קדומים היה האדם קרוב יותר לטבע וניסה לשמור על המגע עימו. היו לכך שתי סיבות:
• האגואיזם הבלתי מפותח לא הרחיק אז את האדם מהטבע וגרם לו להרגיש כחלק אינטגרלי מן הטבע.
• הידע המועט אודות הטבע עורר באדם יראה מפניו ואילץ אותו לראות את הטבע כעליון.

משתי הסיבות המתוארות שאף האדם לא רק לצבור ידע על התופעות המתרחשות בעולם הסובב, אלא גם להכיר את הכוחות המנהיגים את העולם.
בני אדם לא יכלו להסתתר מפני איתני הטבע כפי שהם נוהגים כיום. איברי החישה שלהם, שאז עדיין לא התעוותו או התנוונו על ידי טכנולוגיה מודרנית, יכלו לחוש את העולם הסובב בצורה מעמיקה יותר.
הפחד מפני הטבע, בד בבד עם הקִרְבה אליו, דירבנו את האדם לנסות ולגלות מה הטבע רוצה ממנו, האם יש לטבע תכלית, ולשם מה ברא הטבע את האדם. האנושות שאפה להבין את השאלות הללו.
מאז, ובמהלך 5,000 השנים האחרונות, האדם התעמת עם הטבע. במקום להשתוות עם הטבע, האנושות בנתה מגינים מלאכותיים שיגנו עליה מפני הטבע.
חכמת הקבלה קובעת כי תהליך התפתחות האגואיזם האנושי מגדיר, קובע ומעצב את כל ההיסטוריה של המין האנושי.
האגואיזם המתפתח דוחף את האדם ללמוד את הסביבה, כדי לממש את הרצונות האגואיסטיים המתחזקים. בניגוד לטבע הדומם, הצומח והחי בעולמנו, האדם מתפתח באופן קבוע, מדור לדור.
כך מתפתח גם כל אדם לחוד במהלך חייו הקצרים. האגואיזם האנושי מתפתח דרך חמש דרגות ומתעצם בכל דור ודור. בזמנים העתיקים, האדם לא היה מספיק אגואיסט כדי למקם את עצמו בניגוד לטבע.
הוא הרגיש את הטבע ואת כל שסובב אותו, ותחושת ההדדיות היתה דרך ההתקשרות שלו עם הטבע. במובנים רבים, זה היה אפילו בדממה, כמו בטלפתיה, באיזושהי רמה רוחנית.
הצורך בדיבור נוצר בגלל הרגשת הפער בין הבריות. את צורת ההתקשרות הזו עדיין אפשר למצוא בקרב עמים עתיקים היום.
הגדילה האגואיסטית גרמה למהפכה במין האנושי. האדם פיתח רצון לשנות את הטבע לטובת עצמו, במקום לשנות את האדם ולהפוך אותו דומה לטבע.
באופן מטאפורי, הרצון הזה מתואר כרצון לבנות מגדל שמגיע לשמיים, לשלוט בטבע.
האגואיזם שגדל תלש את האדם מן הטבע.במקום לתקן את ההופכיות הגדלה שלו מן הטבע, העז האדם לדמיין שיוכל להשיג את הבורא באופן אגואיסטי, לא דרך תיקון האגואיזם אלא על ידי שליטה על הכל.
בצורה זו, האדם מיקם את ה"עצמי" שלו בניגוד לסביבה, בהופכיות מן החברה ומן הטבע.
במקום לתפוס את הסובבים אותו כקרובים לו וכשייכים, ואת הטבע כביתו, האדם חדל להבין את הטבע ואת הזולת.
האהבה התחלפה בשנאה ואנשים הפכו מרוחקים זה מזה.
האגואיזם אשר הלך וגדל מאז, מגיע היום לשיאו. האנושות התפכחה מן האשליה שניתן לספק את האגואיזם על ידי התפתחות טכנולוגית או חברתית.
היום אנחנו מתחילים להבין שמאז אותו משבר בבבל, צעדנו על הנתיב הזה לשווא.
ניתן לומר, במיוחד היום, שהשמדת מגדל בבל היא בעצם עימות בין האגואיזם לבין הטבע האלטרואיסטי. רק שלפני כן, מגדל בבל נהרס על ידי הכוח העליון וכיום הוא נהרס במו ידינו, במודעות שלנו.
האנושות מוכנה היום להודות בכך שהנתיב אותו בחרה, לפצות על ההופכיות האגואיסטית מן הטבע על ידי טכנולוגיה, במקום לתקן את האגואיזם לאלטרואיזם – מוביל למבוי סתום.
התהליך שהתחיל בבבל, של היפרדות לשתי קבוצות שהתרחקו זו מזו גיאוגרפית ותרבותית, מגיע היום לשיאו. במהלך 5,000 השנים האחרונות, כל קבוצה התפתחה לציביליזציה המורכבת מאומות רבות ושונות.
אין זה מקרה שאנו עדים היום להתנגשות ענקים בין ציביליזציות, המאיימת על עצם קיומה של האנושות. זהו אחד מגורמי המפתח במשבר הכלל עולמי.
יתר על כן, ההתנגשות הזאת משקפת את שיאו של התהליך שהתחיל עם נפילת מגדל בבל. בבבל, האומה היחידה התחלקה מפני שהאגואיזם הפריד בין חבריה.
עכשיו הגיע הזמן שחבריה של אותה אומה אחת של המין האנושי יתאחדו מחדש לעם אחד, מאוחד. היום אנחנו מצויים בנקודת ההיפרדות שהתרחשה בזמן בבל. אלא שהיום אנו מודעים למצבנו.
לפי חכמת הקבלה, ההתנגשות הזאת, המשבר הכלל עולמי ועלייתן של המיסטיקה ואמונות תפלות, מהווים את תחילתו של החיבור מחדש של כל האנושות לציביליזציה חדשה ומאוחדת, בדומה למצב ששרר טרם מגדל בבל.
על פי חכמת הקבלה, תוכנית הטבע היא שהאגואיזם שלנו יגדל עד שאנחנו נכיר במצבנו. היום הגלובליזציה מראה לנו, שמצד אחד אנחנו כולנו מקושרים אך מצד שני, האגואיזם המנופח מאוד שלנו, הופך אותנו זרים זה לזה.

איך מתקנים את הבלבול?
בדיוק כפי שתאים אגואיסטים המתקבצים לגוף אחד מבטלים את האגואיזם האינדיבידואלי שלהם לטובת קיום הגוף, וכתוצאה מכך מרגישים את חיי הגוף כולו, כך אנחנו חייבים להגיע לקשר כזה בינינו.
ואז, לפי הצלחתנו באיחוד, נרגיש את הקיום הנצחי של הטבע בִּמְקום את הרגשת קיומנו הפיזי הנוכחי.
העיקרון העתיק של "ואהבת לרעך כמוך" קורא לנו לעשות זאת.
עיקרון זה היה בתוקף עד בניין מגדל בבל, ואחר כך שולב ביסודות כל הדתות שיצאו מחכמת בבל העתיקה, אחרי הרס מגדל בבל והחלוקה של העם לעמים ומדינות.
על ידי ביצוע החוק הזה, האדם כבר לא נותר אגואיסט, מבודד וריק, אלא מרגיש את חיי האורגניזם כולו, "אדם", בהידמות לבורא.
במילים אחרות, במצב הזה אנחנו מרגישים את קיומו השלם והנצחי של הטבע.
כאמור, מקור כל הסבל שנראה היום בעולמנו, הוא הופכיות האדם מן הטבע. כל החלקים האחרים בטבע, דומם, צומח וחי, מצייתים לפקודות הטבע באופן אינסטינקטיבי ומוחלט.

רק התנהגות האדם מציבה אותו בניגוד לטבע הדומם, הצומח והחי.
מכיוון שהאדם הוא פסגת הבריאה של הטבע, כל החלקים האחרים של הטבע (דומם, צומח וחי) תלויים בו. באמצעות תיקון האדם, כל החלקים האחרים בטבע, כל היקום, יעלה לרמתו הראשונית השלמה, באחדות גמורה עם הבורא.
על פי תוכנית הבריאה, כל היקום חייב להגיע למצב זה, והזמן שהוקצב לתיקון הוא מוגבל. "ספר הזוהר" אומר שהתיקון חייב להיות מיושם מתחילת המאה ה-21. מזמן זה ואילך, האנושות תידחף להיתקן על ידי ייסורים מתגברים.
הכרה במטרת הבריאה ובידע של שיטת התיקון, יאפשרו לנו להגיע למטרה באופן מודע, ומהר יותר משהייסורים היו משיגים אותנו במצב האחר.
בצורה זו, במקום לסבול, אנחנו נרגיש מילוי והשראה, אפילו בזמן שאנחנו בתהליך התיקון.

מה שהופך את תקופתנו למיוחדת הוא העובדה שביחד עם המשבר המתעצם, נפתח חלון הזדמנויות לשינוי. אנחנו מסוגלים, ובעצם מחויבים, להסביר את המשבר כמצב האופטימלי להשגתה ויצירתה של ציביליזציה חדשה, מתוקנת.

מאמר זה נכתב על בסיס הרצאה מיוחדת שנתן הרב מיכאל לייטמן בפני פילוסופים, הוגי דעות ואנשי רוח בעיר דיסלדורף שבגרמניה במרץ השנה.