אהבה זה כואב?

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, קבלה לעם
כמו בכל דבר אחר בחיים, גם כשזה נוגע לאהבה, אנחנו עושים חשבון פשוט: מה אני נותן לעומת מה שאני מקבל בתמורה.

אם הרחובות נשטפים בלבבות אדומים וקופידונים, אם המוני אנשים צובאים על חנויות הפרחים והשוקולד, ולך אין מושג על מה כל המהומה – סימן שאתה בצרות. תתעורר ותהיה גבר, ט"ו באב הגיע. עכשיו אתה בטח נלחץ, משוטט באינטרנט בחיפוש אחר המתנה האידיאלית והולך לאיבוד בין סבונים מעוצבים לעיסוי זוגי מפנק. אל תתלבט יותר מדיי, מתי כבר תבין שזה בכלל לא משנה? העיקר זה היחס שאתה נותן לה. "תחתוך" מהעבודה מוקדם, תקנה לה זר פרחים, ותיקח אותה למסעדה רומנטית. תשבו שם ביחד בין כל הזוגות, תחזיקו ידיים ותרימו כוסית לחיי האהבה.

תן לה הרגשה שאתה אוהב אותה, אוהב באמת. לפחות במשך יום אחד בשנה תרגישו שניכם עד כמה האהבה מתוקה וטובה, כי בינינו, לא בכל יום אנחנו מצליחים להרגיש ככה.

אני לא רוצה חלילה להוציא שם רע לאהבה (ועוד ביום שכזה), אין ספק שיש בה קסם מהפנט ונעים שמושך את כולנו, אבל יש בה גם צדדים פחות נעימים. איך אומרים לפעמים: "אהבה זה כואב".

בהתחלה, כשרק מתאהבים, אז מסתובבים עם חיוך מטופש כל היום, הבחורה מרזה באורח פלא (רק בשביל זה שווה להתאהב) והעולם כולו נראה יפה יותר. אחרי תקופה מסוימת ההרגשה הזאת מתחילה להתפוגג ואנחנו מוצאים את עצמנו לא פעם פגועים ומיואשים. אז איך זה יכול להיות שהאהבה היא כל-כך נפלאה ויפה, אך בו-זמנית גם קשה ומכאיבה? והאם בכלל יש דרך להפוך את העולם למקום בטוח ללב פתוח?

אני אוהב אותך בגלל שאני אוהב אותי
יש חכמה עתיקה שבמהותה עוסקת אך ורק בגילוי האהבה על פני האדמה – אני מדברת על חכמת הקבלה. ולפי הקבלה, מסתבר שהסיבה שאהבה זה כואב, טמונה באופן שבו אנחנו אוהבים.

כמו בכל דבר אחר בחיים, גם כשזה נוגע לאהבה, אנחנו עושים חשבון פשוט: מה אני נותן לעומת מה שאני מקבל בתמורה. את חשבון הכדאיות הזה אנחנו עושים אוטומטית לפני כל פעולה. לדוגמה, אם אני שוקלת לצאת לאכול בחוץ, מיד אני עושה חישוב מהיר בראש: התענוג הזה יעלה לי כסף, אבל האוכל יהיה טעים, וגם אני אחסוך את הטרחה של להכין בעצמי. אם הרווח גדול מההשקעה, הרי שאני בן רגע אמצא את עצמי במסעדה הקרובה.

אותו חשבון בדיוק פועל גם באהבה, ולא משנה כמה אני אוהבת ונותנת מעצמי, תמיד אני מצפה לתמורה הולמת – לא פחות ממה שהשקעתי. כל עוד החשבון האגואיסטי הזה מתנהל אצלי בראש ללא הפוגה, אני תמיד עלולה לצאת נפסדת ומרירה, כי לא קיבלתי בחזרה את מה שאני חושבת שמגיע לי. אם כן, את מי אני בכלל אוהבת, את עצמי או אותו? ומי יכול לומר לי איפה הפיצוצייה, שבה לצד הפרחים והבונבוניירות מוכרים יחס אמיתי של אהבה?

יחס אוהב אמיתי מתאפשר רק כשמתעלים מעל כל החשבונות והמדידות. אם במקום לדרוש שיספקו לי הנאה, אני איהנה לתת לצד השני, כך שנינו נהיה מרוצים ושמחים באהבה. ומכיוון שזה לא קל לביצוע, הנה כמה דברים שאפשר להתחיל לעשות:

•תאמו ציפיות אחד עם השני – כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, ולכן כדאי לתאם ציפיות מראש. לדוגמה, כשמדובר על חלוקת עבודות הבית, עדיף לדבר ולנסות להגיע להסכמה לגבי מי עושה מה, ואפילו לכתוב את הדברים כדי למנוע אי הבנות וחיכוכים מיותרים.
•תשתדלו להרגיש ולהתחשב ברצון של בן/ת הזוג – בזוגיות צריך כל הזמן לנסות להרגיש את הצד השני ולחשוב למה הוא זקוק. ככל שנתעמק פחות בעצמנו ובצרכים שלנו ויותר באחר וברצונות שלו, כך החשבונות האגואיסטיים ילכו וייעלמו.
•בססו את הקשר על מטרה משותפת – ברגעים קשים כדאי להיזכר למה אנחנו ביחד, מה חיבר אותנו מלכתחילה זה לזו, ואילו מטרות משותפות יש לנו. מטרה משותפת מחייבת את האהבה להתקיים גם מעל כל הכעסים והאכזבות.
ולסיכום, עם קצת רצון טוב והתחשבות הדדית, אפשר "למתוח" את ההרגשה הנהדרת של חג האהבה יותר ויותר, עד שכל יום יהפוך לחגיגה.