למה חשוב לסלוח?

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, איילת רינת
האם באמת אנחנו יכולים לסלוח? הפגיעות הכי כואבות, הן דווקא מהקרובים לנו. מה לעשות כאשר אנחנו נפגעים.

"סליחה"… כמה המילה הזאת שמישה בדיבור היומיומי שלנו: "סליחה, כמה זה עולה?", "אופס, סליחה"… המילה הזאת עברה הסבה וכביסה לשימוש סתמי וחולין, למילה קטנה, אך זוהי מילה גדולה למשמעות מקודשת.

האדם, שנוצר בצלם אלוקים ונשמת אלוה ממעל, קיבל את הזכות לפעול בצורה אלוקית, אצילית ועליונה. את הזכות לסלוח.

הסליחה מיוחסת לקב"ה: בתפילת 18- "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכנו כי פשענו, כי אל טוב וסולח אתה. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח". בחודש אלול ותשרי- אמירת הסליחות והשיא ביום כיפור בתפילה לקב"ה "סלח לנו, מחל לנו…". יום כיפור הוא יום קדוש של סליחה וכפרה שבין אדם למקום, אך אינו מנקה בין אדם לחברו. בין אדם לאדם- תפקיד האדם לסלוח.

אז אמנם נבראנו בצלם ואנו יודעים לדבר על הסליחה, מבינים רציונאלית את משמעותה וחשיבותה, אך כמה מאתנו באמת ובתמים מבצעים בתוכם מהלך כן ומלא של סליחה? מה קורה כאשר בפועל אדם קרוב, בעל משמעות עבורנו פגע בנו עמוקות? האם באמת אנחנו יכולים לסלוח לו? הפגיעות הכי כואבות, הן דווקא מהקרובים לנו, אחרת לא היינו כל כך נפגעים.

כאשר אדם קרוב פוגע בנו, זה כמו סכין שננעצה בליבנו… ואם זה לא מספיק, בדרך כלל המהלך הבא הוא שהאדם שנפגע ממשיך לסובב את הסכין בליבו , בעצמו ולייסר עצמו.

מה קורה לנו כשאנו נפגעים
כאשר אדם נפגע, הנטייה היא לעלבון או לכעס או לשניהם. לעיתים קורה שהאדם שפגע, אפילו אינו מודע למה שחולל, אבל מרגע זה, כבר אין לנפגע "צורך" בפוגע. הוא נכנס לתוך עולמו ובבועת הפוגע חיה ובועטת בנפשו ובעולמו הפנימי של הנפגע. לעיתים עלבון או כעס חיים בתוכו כהוויה חיה במשך תקופה , ולעיתים אף עד סוף ימיו. קורה  שכשנוצר הכעס, הנפגע מתחיל ללבות את האש ולייצר העצמה של התחושות והרגשות שלו, ולהעצים את סבלו.

העלבון פוגש בנפשו של הנפגע, חומרים אחרים אפלים בו כמו אשמה, רגשי נחיתות, רחמים עצמיים, עצב ואחרים. כל אלו חוברים יחדיו ומכבידים על ליבו של האדם. זה מדכא אותו ומוריד את בטחונו העצמי.

תגובת שרשרת
מהלך זה מייצר תגובת שרשרת ויתחיל "להדביק" סיטואציות נוספות שלא קשורות בכלל לאירוע המקור. למשל, אדם נפגע מאדם קרוב וכתוצאה מכך יהיה פגיע לעלבונות מאנשים אחרים או אירועים מזדמנים בנקל. כל אלו יצטרפו לחוויה הכוללת הירודה בנפשו ויעצימו את הסבל. אם האדם גם חש כעס, הרי שאז כבר "החגיגה" תהפוך קרנבל. כעס גורר אחריו תחושות רוגז, טינה ונקמה. כאשר אדם כועס "מיני גיהנום שולטים בו" ואז הוא כבר אינו רואה את המציאות בצורה בהירה, ומחשבות שליליות מנחות אותו.

מיותר לציין שכאשר אדם מתמלא נקם, מחשבתו נשלטת בתחבולות ואנרגיה שחורה. שכלו הגבוה, המואר והנבון, נאטם ואינו מנווט יותר את האדם.
ככל שהמצב זה אורך יותר זמן, הרי שהאנרגיה השלילית מתחילה להיות צפופה יותר ולהשפיע על החומר, כלומר על הגוף. אדם אחוז כעס מוצף אדרנלין מכיוון שהמח ההישרדותי שלו חש מתקפה קיומית והגוף נדרך כחיית ציד להתקפה. חומציות יתר מציפה את הקיבה, לחץ הדם עולה והדופק מואץ. מהלך זה מתיש פיזית את האדם ומכלה את כוחותיו.

מה קורה כשאדם לא נוטש את הכעס למשך זמן ארוך?
הרי שאז יכול להתחיל להתרחש תהליך פיזי חמור יותר ולייצר נזקים משמעותיים בגוף. הכבד, שהינו "משכן הכעס" בגוף, משלם הרבה פעמים מחיר. תפקיד הכבד הוא לסלק רעלים מגופינו, וכעס הוא רעל גדול ומצטבר. כעס מעלה לחץ דם ומצב מתמשך שכזה יכול לגרום לנזקים כבדים כמו אירועי לב וכליות, שבץ מוחי ועוד. גם סכרת בשורשה יכולה להיגרם ממצב של כעס מצטבר. מחלות קשות כמו סרטן, מחלות אוטואימוניות (זאבת, פיברומיאלגיה ועוד) יכולות אף הן להיווצר כתוצאה מ"גול עצמי"- פגיעה של האדם בעצמו עקב היאחזות באנרגיות שלילות.

הגוף שלנו בנוי מארבעה יסודות: אויר, מים, אש ועפר. עלבון הוא שיבוש של יסוד המים ומעט עפר ויפגע בגוף ביסודות האלו- מצב נפשי ירוד, כליות, רצפת האגן, דם, סינוסים, גרון, אוזניים, עיכול, ריאות, כאבי גב. והכעס- מוסיף להנ"ל גם את יסוד האש, דבר המלבה דלקתיות בגוף, חומציות, התקפים למיניהם וחום פנימי גבוה…

אז מה עושים?
לפי גישת הצמצום בפסיכולוגיה יהודית, מצב הרמוני הוא מצב מאוזן ומצומצם, כשכל חלק יודע את מקומו וגבולותיו ולא חורג או משתלט. מצב הרמוני זה הכרחי עבורנו בגוף ובנפש. העלבון והכעס הם הקלקול במצב שלנו (זוכרים שהפוגע כבר מזמן אינו בתמונה?!…זה תהליך שצריך לעשות הנפגע עם עצמו). ועל מנת לתקן יש לצמצם אותם. תהליך התיקון בצמצום מתחיל בכך שעל האדם להיזכר שיש בו עוד חלקים ובמקום להיות אדם כועס, שהכעס מגדיר אותו , עליו לומר לעצמו- יש בי חלק שכועס, חלק שנעלב, חלק שהתאכזב. אבל זה רק חלק, לא כולי. יש בי גם חלקים אחרים שהם נהנים, שהם יפים וחזקים. אכן, לא פשוט לוותר על תחושת הנקם כשכועסים. ישנה מתיקות בנקמה, באחיזת הכעס. כשאדם כל כך פגוע ממי שפגע בו, הנקמה שהוא זומם, כביכול מנחמת אותו. אך באמת הדבר כך, משום שבפועל זה כחרב פיפיות. זה נכון שאולי תחזיר לפוגע כגמולו, אך לפני הכל- אתה תפגע שבעתיים.

זה אנושי לכעוס, אך זה נשגב לסלוח. אז איך עוברים מאנרגיה בועטת של כעס למצב של סליחה? למבוגרים זה מאתגר כי הם תמיד זוכרים את מה שהיה ויש "פנקסנות". לילדים זה קל יותר, במיוחד לתינוקות שיכולים לעבור ברגע ממצב של בכי לצחוק. ילדים יכולים לריב ובקלות להתפייס. ככל שאנו מתבגרים, המעברים ממצב רגשי אחד לשני נעשים מורכבים יותר. לפני שנבין את הסליחה, נקבל את ההבנה שהכעס או העלבון הם כלא עצמי ושעלי להסכים להיפרד ממנו.

אני ממליצה להגדיר הקצבת זמן שבה נאפשר לנפש (אם היא מתעקשת) להתבוסס בעלבון או בכעס. שעה, יום אך לא יותר משבוע. על האדם להבין שכאשר הוא כועס ושומר טינה, הוא מחויב לאדם שהוא כועס עליו בקשר רגשי חזק ומכאיב. סליחה, היא הדרך הטובה להתיר את הקשר ולצאת לחופשי. סליחה אמיתית אינה רק פעולה לאחר מעשה, אלא גישה שמזינה את האדם כל הזמן. זוהי בעצם תודעה של סליחה, שהסליחה היא חלק ממני, החלק הנשגב הקיים בנשמתי. סליחה מלאה פירושה אהבה אלוהית.

אז מה, לסלוח בכל מחיר?
אחרי שהבנו שצריך להסכים לנטוש את הכעס או העלבון, ננסה לחשוב בדרכו של מי שפגע בנו, להיכנס להלך חשיבתו ואמונתו. לעיתים, נגלה שהוא בכלל לא התכוון במזיד לפגוע בנו, או שלעיתים לא בעוצמה שאותה חווינו. הבנה זו כבר משככת את כאבנו. אולי אף נגלה שייתכן שבכלל הוא פגע בנו בתגובה לכך שפגענו בו בלי לשים לב. ולעיתים אף נגלה שאין הנחות, ושאכן הצד השני התכוון לפגוע בנו. האם גם אז עלינו לסלוח? התשובה חד משמעית – כן. למה? משום שהסליחה נועדה בראש ובראשונה לשחרר אותנו מהכלא הפנימי שאנו נמצאים בו. אם לצד השני תהיה הקלה, זה בונוס. הסליחה משחררת את הסולח. לא רק שהוא נפגע פעם ראשונה מהפוגע, הרי שעל ידי העלבון או הכעס, הוא נפגע פעם שניה, והפעם על ידי עצמו. אם כן, סליחה היא מתנה עצמית. כל מה שאנו חווים, אלו שיעורים והתנסויות. אם אדם קרוב פגע בנו, במזיד או בשוגג, מה זה אומר עלינו? אולי אותו אדם בא להציב לנו מראה ולעזור לנו לעבוד על חלק באישיות שלנו? מה אפשר ללמוד מזה על עצמנו? אולי זה מזמין אותנו לבדוק את מערכת היחסים שיש לנו עם אותו אדם שנפגענו ממנו? אולי היו לנו ציפיות לא ריאליות מהקשר וזה מאפשר הבנה שצריך להעריך מחדש את מערכת היחסים, אולי להתרחק, לצמצם, להוריד ציפיות? אם הבנתי את הנ"ל וסלחתי לעצמי, תהיה הקלה. אם סלחתי לו, תהיה הקלה משמעותית והרפיה. עלי להבין את המסקנות ולהתנהג אחרי האירוע באופן אחר וביותר אחריות ונוכחות.

כתב הפילוסוף היהודי צרפתי ולדימיר ינקלביץ: "סליחה חייבת להיות בקשר אמיתי עם אדם אחר. עניינה של הסליחה הוא הכרה באדם שמעבר למעשה הפוגעני. אדם ה"שוכח" את הפגיעה או אדם הנותן לזמן ל"רפא" את פצעיו, אינו אדם שסולח. ההתגברות על הפגיעה שגרם לי הזולת, היא תופעה פסיכולוגית המתרחשת בעולמי בלבד. עולם סגור שבו אני מתגונן מפני הפגיעה על ידי הכחשתה או הדחקתה. גם סליחה שמטרתה ניקוי הכעס או המרמור כדי לצעוד בדרך חדשה, אינה סליחה אמיתית היא נובעת משיקולי עלות תועלת אך אין בה מפגש עם הזולת. רק סליחה המהווה מפגש, יכולה להיות סליחה אמיתית. האדם הסולח מכיר את הפוגע ואת העובדה שהוא רצה לפגוע. הוא אינו מנסה לגונן עליו או להתגונן ממנו. הוא מושיט לו יד מבפנים."

כלומר, סליחה אינה מחיקה של העבר. נהפוך הוא! לא שוכחים ואף על כן, מגייסים את התמורות האלוהיות והנשגבות שבי כנשמה, זוכרים ורואים את הפוגע גם כנשמה אלוהית ואת הטוב שבו, מעבר למעשה הפוגעני. בעצם יש לבודד את המעשה הפוגעני ולדלות אותו מזיהויו עם האדם. יש לאחוז בשתי נקודות האור- שלי, הנפגע ושל הפוגע ומשם להושיט לו יד לשלום ולסליחה. הסליחה לא תשנה את העבר, אבל היא מגדילה את העתיד. כשזה יעשה, אתם תאהבו את עצמכם כי תפגשו בנשמתכם. והאמינו לי- אלו לא רק מילים, בדקתי כל זאת באופן אישי, זה עובד  ואפשרי.

ומה עם בקשת סליחה מאדם שנפטר?
סליחה עם אדם שנפטר וחלף מהעולם. נשמת הנפטר תמיד קשובה לכם. אם נותר בכם כעס או עלבון לאדם שנפטר, אתם בשבי פנימי. סלחו לו, שחררו אותו וכך תשחררו את עצמכם. לעיתים כאשר יש עניין כזה לא פתור עם נפטר, חולמים עליו, חושבים עליו ואתם תקועים . זה גם מעכב את נשמתו מלהתעלות לשלוות עולמים. לנשמה אין אגו, אין כעס, אין רגש ומחשבה. יש בה נצח והתבוננות רחבה הרבה יותר מכל אלו. כולה אור אלוהי. הפגיעה נעשתה עם האגו של האדם ולא מהנשמה. נשמת הנפטר רק יכולה לכאוב יחד אתכם את כאבכם. השחרור הדדי חשוב מאוד. אם נפטר לכם אדם שאתם חושבים שהוא כעס עליכם, דעו שכאשר נשמה עולה השמימה, היא רואה את התמונה הכוללת, שלא כמונו השוכנים בגוף, ומכיוון שכך, אנו יודעים רק חלק מהסיפור. נשמת הנפטר יודעת את הסיפור כולו ואת השיעורים שהיו לה ולך, ןלכן אינה כועסת ונוטרת.

"סליחה"- יש בה אותיות- "סל החי", כלומר הסליחה היא סל של חיים.
סלחו ותרוויחו את סל החיים.

ליצירת קשר ופרטים נוספים על איילת רינת

document.write (""); //