צנון הגינה (raphanus sativus)

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, הלל לרנר
הצנון הוא גידול תרבותי עתיק מאוד שהיה נפוץ במצרים העתיקה, ביוון, א"י ורומא.

הצנון הוא גידול תרבותי עתיק מאוד שהיה נפוץ במצרים העתיקה, ביוון, א"י ורומא. מוצאו באזור מזרח הים התיכון. שמו raphanus נגזר מהמילה הסקסונית rude, או מ rudhira בסנסקריט שמשמעו דם, כפי הנראה על שום צבעו האדום העז. צנון הגינה הוא הכלאה תרבותית של צנון הבר שגודל בארצות המזרח התיכון הקדום עוד בימי הפרעונים. התלמוד הבבלי מספר "שלא פסק משולחנם (של רבי ושל קיסר) לא צנון ולא חזרת ולא קישואים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" (שם ברכות מ"א). כמו כן התלמוד מעיד שגידלוהו לשם הפקת שמן מזרעיו "וחכמים מתירין בכל השמנים…בשמן צנונות (שם שבת ב', ב'). הרמב"ם כתב ש"אכילת הצנון או הכרוב מסיר צרידות הקול". למרות השימוש הנפוץ בו בתקופות הקדומות רק מהמאה ה 16 קיימות עליו עדויות כתובות באנגליה.
הצנון מכיל ניכרת של ויטמינים מקבוצת B וויטמין C ומינרלים חיוניים כגון ברזל, סידן, אשלגן וזרחן. המרכיבים הפעילים בו הם אנזימים מפרקי אמילנים, פניל-אתיל איזוציאניד ושמן וולטילי. לצנון פעילות אנטי דלקתית ויכולת לפורר אבני כולסטרול וסידן.
אזהרה: הצנון מכיל חומר הסופג את היוד מהמזונות. אנשים הסובלים מתת פעילות בלוטת התריס צריכים להימנע מאכילת כמויות מרובות.

צרידות הקול: סוחטים את מיץ השורש, מערבבים בסוכר ושותים ארבע כוסות ביום.

שיעול: כנ"ל.

דלקת בכיס המרה: לכתוש את השורש בבלנדר ולשתות 4 כוסות ליום.

דלקת בשלפוחית השתן: כנ"ל.

אבנים בדרכי השתן: כנ"ל.

אבנים בכיס המרה: כנ"ל.

דלקות מפרקים: לאדות עלי צנון ולהניח על המפרקים הכואבים למספר שעות.

נקעים: כנ"ל.

דליות: כנ"ל.

פצעים: כנ"ל.

ברונכיטיס: סוחטים את מיץ השורש, מערבבים בסוכר ושותים ארבע כוסות ביום.

להשביח את הזרע: לאכול כל יום צנון.

הגברת התיאבון: לאכול צנון.

נפיחות ברגליים: להרתיח שני חופני צנון בליטר מים. לשפוך לאמבט ולהתרחץ במשך עשרים דקות.

ליצירת קשר ופרטים מלאים על הלל לרנר