הגוף בריפוי עצמי
מאת: פורטל אלטרנטיבלי, מרגלית זהר אילון
גוף האדם תוכנת מטבע בריאתו לרפא את עצמו והוא פועל למטרה זו כל העת, יום ולילה.
גוף האדם תוכנת מטבע בריאתו לרפא את עצמו והוא פועל למטרה זו כל העת, יום ולילה. אם אנו נחתכים מסכין חדה – עובד הגוף לריפוי ואיחוי החתך והוא יחלים מעצמו גם אם לא נטפל בו. חיטוי הפצע וחבישתו נעשים אך ורק למטרה של מניעת זיהום והגנה מפני פגיעה נוספת, אך את עבודת הריפוי הממשית עושים תאי הגוף עצמם.
אם חלילה, נשבור עצם בגופנו, יתאחה השבר וייסגר מעצמו גם אם לא נתערב. קיבוע בגבס, או פעולות אחרות הנהוגות בבתי החולים בימינו, נועדו רק להבטיח שהעצם תתאחה בזוית הנכונה, להגן על המקום מפני פגיעות מכאיבות ולהקל על עצמנו בתקופת ההחלמה.
מדוע אם כן מגיע הגוף למצבים שבהם אינו יכול לרפא את עצמו? התשובה: משום שהאיזון הטבעי שלו הופר!
משום שחלה בו הצטברות גדולה כל כך של חומרים מרעילים, משקעים רגשיים, חסימות וטראומות שאדם חווה ואוגר בשנות חייו, עד שכל הזרימה האנרגטית החופשית של הגוף חסומה. אזורים שאינם מקבלים אספקת אנרגיה, החיונית כל כך להמשך קיום הסדר הטבעי, נקלעים למצוקה. איבר או חלק בגוף שאינו נהנה מאספקה סדירה ורצופה של אנרגיה טרייה ומרפאה מפתח בעיה, מחושים, כאבים, מחלה…
כאן לא אדבר על רעלים המוצאים את דרכם אל הגוף דרך המזון שאנו אוכלים, או דרך האוויר שאנו נושמים, ואף לא על חומרים שאנו באים עימם במגע, אלא על רעלים שאנו עצמנו יוצרים או מקבעים בתוך גופנו.
אלו רעלים שנוצרים עקב משקעים של רגשות שליליים קשים: כעס, טינה, זעם, רצון להעניש, רצון לפגוע בזולת, שאיפה לנקמה, פחד, חשש, דאגה, בהלה, לחץ, חרדה, פוביה, מרירות, תסכול, אכזבה, קנאה, רגשי אשמה, חוסר באהבה עצמית, שנאה עצמית וביטול עצמי, פגיעות שפגעו בנו אנשים אחרים, כאב הפגיעה, הנטישה, הבגידה, הבלבול, המבוכה, הבושה, ההשפלה, חוסר האונים ועוד…
כל רגש הוא סוג של אנרגיה
רגשות חיוביים כגון אהבה, שמחה, סיפוק, שלווה, שקט פנימי, קבלה, השלמה ואחרים, הינם אנרגיות חיוביות, אנרגיות של אור. לעומתם הרגשות השליליים שהוזכרו קודם הינם אנרגיות שליליות, אנרגיות של חושך.
כל המשקעים הרגשיים הקשים והשליליים נשארים בגוף כמצבורים של אנרגיות שליליות. כאשר אנרגיות אלו מוצאות את עצמן כלואות במקום מסוים בגוף, ללא מוצא וללא שום דרך פריקה והארקה החוצה, הן הופכות לאנרגיות מקולקלות ומעופשות, תוססות ומבעבעות, המרעילות את כל המערכת.
תחילה באה פעולה זו לידי ביטוי במחושים קלים ובסימפטומים מרומזים. האדם מרגיש שמשהו קורה, אך עדיין יכול להתעלם, להתכחש, לסרב להתייחס ולהימנע מטיפול בעצמו. התעלמות זו נעשית בלתי אפשרית כאשר האנרגיות החולות, העצורות ואצורות בגוף, מגיעות לרמת "רתיחה" כזו, שמתבטאת בכאבים. הכאב אינו מאפשר לו להתעלם, ואם יתעלם, יתגבר הכאב ויתעצם כאילו הגוף "צועק" אל בעליו: שים לב! משהו קורה כאן בתוכי! התייחס בבקשה, עשה משהו!!!
אם אינן מטופלות, עלולות אנרגיות מרעילות אלו להתגבש עם הזמן לגושים אנרגטיים קשים המהווים חסימות במערכת הזרימה האנרגטית של הגוף, ומכאן ועד למחלות ובעיות קשות קצרה הדרך.
נהל דו-שיח עם גופך
דמיין לעצמך את המחזה הבא: אם ובנה הקטן מטיילים ברחוב ופוגשים בשכנה. שתי הנשים עוצרות לפטפט מעט. הילד מבקש: "אימא, אני רוצה גלידה…" והיא עונה לו: "בסדר. מיד אקנה לך"… אך אינה עושה דבר בעניין וממשיכה לשוחח עם שכנתה.
עוברת דקה, עוברות שתיים… השיחה בין שתי הנשים קולחת והילד מתחיל לאבד את סבלנותו. כעת הוא כבר מושך בשמלתה של אימו ומגביר את קולו: "אימא… אני רוצה גלידה"… והיא בשלה: "בסדר… קצת סבלנות… תיכף אקנה לך…".
חולפות עוד כמה דקות והילד שקצה סבלנותו זורק את עצמו על המדרכה, רוקע ברגליו, זורק את ידיו לצדדים, צועק, בוכה ומקים מהומה… אימו נאנחת מתוך השלמה, נפרדת מחברתה ומפנה את כל תשומת ליבה אל הילד: "בסדר בסדר… בוא נלך לקנות לך את הגלידה."
אם זו יכולה הייתה לחסוך לעצמה את הרעש והמהומה, הצעקות והבכי, המבוכה והכעס אילו העניקה לבנה את ההתייחסות הנכונה בזמן הנכון. דבר דומה קורה ביחס שאנו מעניקים לגופנו.
אם נתעלם מן האותות שהוא שולח לנו, הם רק יוסיפו ויתגברו עד שניאלץ להתייחס אליהם
כשהגוף כבר 'צועק' ומתריע שמשהו לא בסדר, האדם מתחיל לדאוג ומנסה למצוא מרפא. בדרך כלל יפנה לרופא והרופא יבדוק, יאבחן וייתן תרופה. אך ברוב המקרים התרופה נותנת מענה לסימפטום ולא לבעיה עצמה. מצבור האנרגיה המקולקלת שגרמה לכאב מלכתחילה נמצא שם עדיין, וכמוהו החסימה, אבל כעת האיש כבר לא חש את הכאב. במילים אחרות: 'סתמו לגוף את הפה'… השתיקו את הביטוי היחיד שהיה לו… ומשמעות הדבר בדיוק כאילו אותה אם בסיפור הייתה מדביקה את פיו של הילד כדי שלא יצרח, במקום להעניק לו את תשומת ליבה ולספק את צרכיו.
הגוף מדבר אלינו בשפתו: מביטויים מתונים כמו לחץ, פעפוע, דגדוג, דקירה, מחוש, חום, קור, נימול, עקצוץ, כובד, מועקה ועד לכאבים חזקים… אלו המילים שלו, באמצעותן הוא מנסה לומר לנו משהו, הוא מנסה לרמוז לנו כי קיימת חסימה, בעיה, מצוקה, חוסר זרימת אנרגיה, אנרגיה קלוקלת כלואה וכן הלאה…
אם נשים אליו לב ונקיים איתו דו שיח, נוכל למנוע הידרדרות של המצב, נוכל לרפא את המקום מיד, לנקות ולטהר אותו, לשחרר את האנרגיה השלילית מתוכו ולתת לו הזדמנות להחלים. על כן עלינו להיות רגישים לאיתותיו של הגוף ולא להתעלם מהם. יש להם סיבה ומטרה. אין מקריות בשום סימן שהגוף שולח.
ערוך ניסוי:
בפעם הבאה שגופך יאותת לך בכאב, בדקירות או בכל דרך אחרת, מקד את כל תשומת לבך אל חלק הגוף ה"מדבר" אליך. נהל איתו שיחה 'מלב-אל-לב'. לדוגמא, אם כואבת לך ידך, אמור לה בלבך: "יד שלי, אני מרגיש שאת רוצה לומר לי משהו. אני מקשיב לך. דברי אלי. ספרי לי מה מציק לך ומה כואב לך"
מתקשרים מסוגלים לשמוע את התשובה המגיעה מן האיבר הכואב. אך גם אם אינך מתקשר זה בסדר! הקשב לידך במשך דקה או שתיים הקשבה מלאה. ברוב המקרים תגלה שהכאב חלף מעצמו ולו רק מעצם העובדה שהענקת לגוף את תשומת הלב שהיה זקוק לה.
מובן שאין זה פתרון לטווח ארוך, אלא הדגמת תחילתו של דו שיח עם הגוף, ולאילו מקומות הוא עשוי להגיע.
בהיעדר תשומת לב כלפיו, ינסו הגוף והמערכת כולה להגיע למצב של פריקת האנרגיות השליליות שנצברו בתוכו. דרך אחת של הגוף לעשות זאת היא מחלה, המעניקה מוצא לאנרגיות המרעילות הללו. דרך אחרת היא פציעה או פגיעה עצמית המאפשרת אף היא הארקה של מצבור האנרגיות השליליות.
אך למה להמתין למחלה או לפציעה? דאג בעצמך לפריקת האנרגיות הבעייתיות האלה וחסוך לעצמך סבל מיותר.
סיפור מקרה:
ביום יפה ושמשי אחד בגן ציבורי, התפתחה שיחה ביני ובין גברת נחמדה שחלקה עמי ספסל. היא ספרה לי על כאבי הברכיים החזקים שלה והתלוננה על כך שאינה מסוגלת להמשיך ללכת מרוב כאב. בתמורה סיפרתי לה שאני מטפלת רוחנית, הסברתי לה בקצרה את רעיון ה'דו- שיח עם הגוף,' והצעתי שתנסה להפנות תשומת לב אל הברכיים שלה ולהקשיב להן למשך כמה דקות.
האישה הגיבה לדברי בחיוך מהול בחשדנות וספקנות, אך הסכימה לניסוי ומילאה אחר הנחיותיי. 'הקשיבה' לברכיה בעיניים עצומות וכעבור כמה שניות פקחה אותן ושאלה: "ומה עכשיו?" "עכשיו" אמרתי לה בחיוך "נסי לקום וללכת על רגלייך…" כאשר קמה וגילתה שאין זכר לכאבי הברכיים שלה, התמלאה בפליאה ובהשתאות ולא ידעה את נפשה מרוב התרגשות. "לאן נעלמו הכאבים?"…
