קימל/כרויה תרבותית (Carum carvi)
מאת: פורטל אלטרנטיבלי, הלל לרנר
מוצא צמח הקימל ממרכז אירופה ואסיה והיה בשימוש נרחב בעת העתיקה כתבלין ולצרכים רפואיים.
מוצא צמח הקימל ממרכז אירופה ואסיה והיה בשימוש נרחב בעת העתיקה כתבלין ולצרכים רפואיים. על פי פליני ( מאה ראשונה לספ"נ) השם carvi נגזר משמו של אזור באסיה הקטנה הנקרא caria שם נעשה בצמח שימוש לראשונה. השם הלטיני carum התגלגל מהמילה הערבית carawya וקימל בעיברית שמוצאם מהמילה השמית cumin "צהוב" (ראה כורכום). חלק מהחוקרים טוענים באמצעות הניתוח הבלשני שהשבטים הערבים הקדומים הם אלה שהפיצו את השימוש בקימל. גם דיוסקורידס היווני בן זמנו של פליני מזכיר את הקימל בכתביו וממליץ לתת את השמן המופק לילדות בעלות פנים חיוורות.
בתקופת התלמוד והמשנה גידלו את הצמח כירק מאכל וטיבלו בזרעיו מני מאכלים. התלמוד מציין שטיפלו באמצעותו במחלות לב: "איסתומכא דליבא מאי אסותא? מייתא כמונה כרווייא" (עבודה זרה כ"ט, ע"א). גלנוס הרופא היווני בן המאה השניה לספ"נ כתב שמשרת זרעי קימל מחטאת פצעים, מונעת מחלות מדבקות ומחזקת את הלב.
הרמב"ם כתב "ואם ימצא שם נפח (גזים בבטן), אז תחקן(עשה חוקן) אותו בשמן שנתבשל בו רודא (פיגם), או הזרעים המגרשים הרוח כמו הכמון, הוא כרויה".
בימי הביניים הקימל נהייה תבלין נפוץ מאוד באירופה ויחסו לו סגולות של שמירה מפני גנבים וכמחזק אהבה בין בני הזוג.
לחיזוק הלב: להשרות לשבועיים 50 גרם זרעי קימל בליטר מים ולשתות חצי כוס ביום.
מחלות בדרכי הנשימה: כנ"ל.
קושי בשיתון: לחלוט כפית זרעי קימל בכוס מים חמים, לקרר ולשתות פעמים שלוש ביום.
דלקת בשלפוחית השתן: כנ"ל.
דלקת ברחם: כנ"ל.
שיעול: כנ"ל.
הצטננות: כנ"ל.
בחילות: כנ"ל.
חיטוי פצעים: כנ"ל. לטבל את המרתח בגזה ולהניח על הפצע.
דלקות עיניים: לבשל על אש קטנה במשך כשעה 50 גרם זרעים בליטר מים, לטבול את המרתח בצמר גפן ולעסות בו את שמורות העיניים.
ליצירת קשר ופרטים מלאים על הלל לרנר
