סיפור הבריאה הקבלי

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, קבלה לעם
שבעת ימי הבריאה עוברים על האנושות כשבעת אלפים שנה.

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים". (בראשית א, א')

כך מתחיל ספר בראשית. כל אחד מאתנו, כאשר הוא שומע את המשפטים האלה, רואה בדמיונו תמונה מסוימת. לאורך השנים שמענו כמה פירושים שונים של פרקי התורה ברמת הפשט. אבל בדרך כלל אין אנו מוכנים להסתפק בפרשנות מופשטת, שמותירה שאלות פתוחות. אנחנו רוצים לנתח את התורה מבחינה לוגית, בגישה מדעית. על מה למעשה מספרת לנו התורה, ובעיקר, לצורך מה?

כל ספרי הקודש מדברים על העולם העליון, ועל דרך בריאתו. רק אחרי כן הם עוסקים בבריאת העולם שלנו מתוך העולם העליון. הם לא מספרים על מה שנמצא "שם", אלא מלמדים את האדם כיצד לראות את העולם ההוא. התגלות הדרגתית של העולם העליון, של מה שנמצא מעלינו, נקראת "עלייה רוחנית של האדם", או "דרגות העלייה הרוחנית" של האדם. חכמת הקבלה היא מדע שעניינו מבנה העולם העליון, ולצורך תיאורו משתמשת הקבלה במספר שפות: "שפת הקבלה" – שפה של ספירות, פרצופים, תרשימים ומפות. "שפת התורה", שמתארת לנו את העולם העליון בשפה סיפורית, וישנן גם "שפת האגדה" ו"שפת הדינים" הנהוגות בתלמוד ובמדרשים. במאמר זה אנסה לתרגם את שפת התורה לשפת חוכמת הקבלה.

התורה מתארת לנו את תהליך בריאת העולם העליון, המבנה שלו, תוכנית ההתפתחות ולאחר מכן את תהליך בריאת האדם. אלא שלא מדובר כאן באדם מהעולם שלנו. מדובר בבריאתו של הרצון לקבל, הנקרא נשמה או אדם, כדי למלא את הרצון הזה, את הבריאה, את הנשמה, בעונג מוחלט ונצחי. הרצון לתענוג הינו הבריאה היחידה. מלבדה קיים רק הבורא. לכן הכל, מלבד הבורא, אינו אלא עוצמות שונות של הרצון לקבל תענוג. כך גם בעולם שלנו: כל ההבדל בין כל היצורים והעצמים, אינו אלא ברמות שונות של הרצון לקבל הנאה, והן בעצם קובעות את התכונות של כל יצור ויצור.

הבורא רוצה למלא את הבריאה בהנאה עד תום, עד שהבריאה תרגיש את השלמות והנצח, שהם המצב של הבורא. כלומר מצבו של הבורא זה מה שהוא רוצה להעניק לנו. הבורא מושלם ויחיד. מכוח השלמות שלו, הוא רוצה להעניק לנבראים את מצבו, להעניק את אותה שלמות לבריאה. לכן מטרת הבריאה היא השגת השלמות של הבורא, היכולת לקבל את מה שהבורא שואף להעניק לה.

שבעת ימי הבריאה עוברים על האנושות כשבעת אלפים שנה. ששת אלפים שנה שווים לששת ימי חול, שבמהלכם האנושות, תחילה בלא יודעין, ואחר כך במודע, מתקנת את עצמה במאמצים קשים. ובסופו של דבר מגיעה האנושות לאלף השביעי, או ליום השביעי, יום השבת, מצב שבו אור הבורא, האור העליון של הנאה ושפע ממלא את התכונות המתוקנות.

למספר שבע משמעות רבה בקבלה. המערכת שמנהלת את העולם שלנו מורכבת משבעה חלקים. מתוך כך הכל בעולם שלנו מתחלק לשבעה ולשבעים: שבעת ימי השבוע, שבעים אומות העולם. נשמת האדם מורכבת משבעים חלקים, וגם חיי האדם נמשכים כשבעים שנה.

כל דרך האנושות מורכבת משישה ימים, ששת אלפי שנות תיקון. אנו עומדים בשנת התשס"ט (5769 לספירה העברית) תיקון העולם הכללי במודע החל בשנת התשנ"ה 5755 (1995), כלומר רק לפני עשור. בשנים שנותרו לנו עד 6000, אנחנו וכן האנושות כולה נצטרך לתקן את עצמנו, ובאלף השביעי נקבל את התמורה על העבודה שלנו.

למקרא שורות אלו ודאי תשאלו האם יש בידינו לקצר את הדרך למטרת הבריאה. ובכן, הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לעשות הוא להתערב בתהליך, שתוכנן לשבעת אלפים שנה ולזרז אותו. אלה שמסוגלים להגיע לתהליך הזה באופן אינדיבידואלי, יגיעו לפני אחרים ליציאה אל העולם העליון, ולהרגשת המציאות העליונה והמושלמת. גם תהליך התיקון עצמו כאשר עוברים אותו באופן מודע, בכוחות עצמיים, הוא מורגש כיצירה, כשאיפה רומנטית ולא כספיגת מכות בלתי פוסקת.

היום הראשון
"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור: וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך: ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". (בראשית א, ג'-ה')
"ויבדל אלהים בין האור ובין החושך". בתהליך התיקון חייב אדם להידמות לפעולות הבורא, ולכן הפעולה הראשונה שאדם חייב לבצע היא לחלק את כל מחשבותיו ורצונותיו לטובות, "שמים", ולרעות, "ארץ". תהליך זה קרוי "הכרת הרע", שמשמעו הבנת הרע. בעזרת ספרי חוכמת הקבלה וסביבה חברתית של קבוצת מקובלים, מתחיל האדם לנתח אילו תכונות שלו שייכות לרוחניות, ואילו לגשמיות. הבדלה בין התכונות היא צעד ראשון לקראת התיקון. צעד זה הוא היום הראשון של בריאת האדם בתוך עצמו.

היום השני
"ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים: ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן: ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי ערב ויהי בקר יום שני". (בראשית א, ו'-ח')
לאחר שהאדם הפריד בתוכו את התכונות האגואיסטיות מהאלטרואיסטיות, הוא חייב להתחיל במלאכת התיקון שלהן. התיקון נעשה בעזרת אור מיוחד של הבורא.
מהבורא יוצאים שני סוגי אור: אור חוכמה ואור חסדים. כאשר אדם משתמש בתכונת אור חוכמה, "ארץ", תכונה אגואיסטית לקבל, הוא סופג הכל בתוכו, כמדרך טבעו. ואילו בתכונת אור חסדים שקרוי "מים", הוא רוכש תכונת ההשפעה. מים, תכונת ההשפעה, חודרת לארץ ויוצרת בה את יכולת צמיחת החיים.
תכונת ההשפעה מתקנת את האגואיזם, ומאפשרת להשתמש בו בצורה נכונה, לתועלת האדם עצמו ולתועלת הזולת. בעזרת האגואיזם המתוקן, האדם מתחיל להרגיש את העולם העליון ואת הבורא. הוא רואה את הגלגולים הקודמים שלו ואת דרכו למטרת הבריאה. האדם מסוגל לראות את כל גלגוליו הקודמים דווקא בתוך נשמה נצחית, שעוברת מגוף לגוף. אדם שלא תיקן את נשמתו, לא יוכל לראות דבר מעבר לגבולות העולם שלנו.

היום השלישי
"ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן: ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא אלהים כי טוב". (בראשית א, ט'-י')
לאחר תיקון בעזרת המים, הארץ נעשית מתאימה וראויה להתפתחות צורות חיים עליה. היא משלבת בתוכה הן את תכונות המים והן את תכונות האדמה. מים כשלעצמם ממיתים את החיים, לא פחות מקרקע צחיחה. הפסוק מדבר על תיקון תכונות הבורא ותכונות הנברא בתוך נשמת האדם, המבוסס על השימוש והשילוב הנכון של תכונות אלטרואיסטיות ("שמים") ואגואיסטיות ("ארץ").
התיקון הזה קרוי "קו אמצעי". הטבע האגואיסטי המקורי שלנו קרוי קו ארצי, "שמאל". קו ימין מסמל את תכונות הבורא: מים, אלטרואיזם, תכונות ההשפעה. הקו אמצעי הוא מה שהאדם צריך ליצור, כדי "לבחור בחיים", כלומר, לקחת את כמות "המים" המדויקת, ולשלבה עם "הארץ" בצורה כזו ששני הקווים האלה, ישלימו זה את זה ויצרו דבר חדש.
משילוב שתי התכונות האלו יצמח "עץ החיים", אדם רוחני המרגיש את כל הבריאה, וחי בכל העולמות לנצח ובאושר. אדם זה יזדהה עם נשמתו הנצחית ולא עם הגוף הפיזי הזמני שלו. הוא מרגיש ומגדיר את עצמו כנשמה נצחית, ואת גופו כלבוש ארעי. המעבר הזה, מהזדהות עם הנשמה במקום עם הגוף, הוא מעבר פסיכולוגי לחלוטין, ומתבצע לפי מידת רכישת תכונת הבינה.

היום הרביעי
"ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים: והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן". (בראשית א, י"ד-ט"ו)
ביום הרביעי הופיעו כוכבי הלכת ארץ, שמש וירח, כלומר נוצרו שלבי התיקון: ימים, חודשים, שנים. התיקון מתבצע הן בבריאה הכללית, והן בכל חלק מחלקיה ואף הזעיר ביותר. הבריאה עצמה נקראת "אדם" או "נשמה", ומרכיביה נקראים נשמות פרטיות או "בני אדם". כל נשמה פרטית עוברת את אותם שלבי התיקון שעוברת הנשמה הכללית.

היום החמישי

"ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים: ויברא אלהים את התנינים הגדולים וכל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב". (בראשית א, כ'-כ"א)
"הזוהר" מתאר כל יום בבריאה כ"היכלות", היכלות השמים, רצונות ריקניים, שלפי מידת תיקון התכונות האגואיסטיות של הנשמה בתכונות אלטרואיסטיות, מתמלאים ההיכלות בהדרגה באור העליון. אנשים שעברו חוויה של מוות קליני, חשים באופן מסוים, את האור העליון ואחר כך מספרים על תחושת שלווה ושמחה מדהימה, לא ארצית.
מילוי הדרגתי של הריקנות מביא את כל הנשמות לדרגת גמר תיקון ושלמות. בעולם העליון לא קיים מימד הזמן, והוא נעלם, משום שכל המצבים שלמים. גם בסיפורי התורה אין חלוקה לזמנים, וכל סיפור קשור רק בקשר של סיבה ומסובב. לכן נראה בהמשך הדברים, שהאדם נברא ביום השישי, חי רק למשך "שעות" ספורות, חטא ונפל לעולם התחתון. ויחד איתו ירד כל העולם.

היום השישי
"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ". (בראשית א, כ"ו)
מה פירוש ברא "בדמותו ובצלמו"? בתורה נאמר: "בצלם אלהים ברא". צלם הוא חלק של "בינה", שיורד ממנה אל תוך הנשמה ומקנה לה את תכונות הבורא. במלים אחרות, פרצוף בינה הוא מנגנון ההשגחה העליונה, שאחראי על כל הנשמות, על דרכיהן ועל סדר תיקונן. כל מה שקורה לנו מקורו בבינה. "מלכות" היא אוסף של כל הנשמות שצריכות תיקון. כדי לתקן את מלכות, יוצא מנגנון מיוחד מתוך בינה, נכנס אל תוך מלכות ומאפשר לה לבצע תיקון. מבנה זה, שכל נשמה במלכות מקבלת מלמעלה, קרוי "צלם", והוא אוסף של תכונות, צלם הבורא.
ללא מידע על תוכנית הבריאה, ללא הרגשת הימצאות בבריאה, כלומר ללא תחושת העולמות הרוחניים, אין אנו יודעים כיצד להתנהג, לאן להתקדם, ואף לא מבינים מה נדרש מאיתנו לעשות. כדי שלאדם יהיו כל התכונות הללו, הדרושות לו לצורך התקדמות רוחנית, חייבת הדרגה הרוחנית הגבוהה בינה, להורות לנו מה לעשות וכיצד. זהו תפקידו של צלם, מנגנון העזר של בינה. מנגנון זה מתלבש בנשמתנו וגורם לכל התיקונים הדרושים. לכן נאמר שבעזרת הצלם נברא בתוכנו האדם.

היום השביעי
"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו". (בראשית ב, א')
עבודת האדם מתמקדת ברכישת תכונות הבינה. בעזרת תכונות אלו, הוא מתקן את עצמו, ועולה יותר ויותר גבוה. שש פעמים ביצע האדם את התיקונים האלה בתוכו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. ששת התיקונים ההדרגתיים האלה, נקראים "ששה ימים" או "ששת אלפים שנות בריאה".
הספירה האחרונה, מלכות, איננה מסוגלת לתקן את עצמה. אבל אחרי קליטת תכונותיהן של שש הספירות הקודמות, היא מסוגלת להטמיע אותן בתוכה. לכן מהות היום השביעי היא, שכל מה שנצבר ונוצר במשך ששת הימים, נכנס אל תוך המלכות. שבת נקראת יום מיוחד, כי במצב הזה מתבצע מילוי הנשמות באור העליון. והתנאי היחידי הנדרש הוא "לא להפריע" לתהליך הזה, דבר שבא לידי ביטוי סמלי בחוקי שמירת השבת.