על חג שבועות ועל גמר התיקון

מאת: פורטל אלטרנטיבלי, קבלה לעם- גלעד שדמון
ברובד הפנימי של חג שבועות מסתתר מסר עכשווי שיכול לשנות את המציאות שלנו.

חג השבועות נקרא גם חג "מתן תורה". אך מדוע אינו נקרא חג קבלת התורה? האם בכך מרמז לנו הסיפור המקראי על תהליך שעדיין לא הושלם ועוד עתיד להתרחש, בו נקבל את התורה?

כדי לענות על שאלות אלו ועוד, עלינו להתחקות אחר הרובד הפנימי שבסיפור התנ"כי, כפי שמוסרת לנו אותו חכמת הקבלה.

החוק הכללי ומימושו
שפת המקרא היא אחת השפות בהן תיארו המקובלים את החוויות שעובר האדם בעת התעלותו הרוחנית. התהליך הרוחני מתאר את הצורה בה, הבורא – החוק הכללי של המציאות, מממש את מחשבת הבריאה, להיטיב לנבראיו. 

הבורא נקרא המצב האופטימאלי, השלם, המצב הטוב אליו עתיד להגיע הנברא. מטרתו היא פשוטה: להביא את הנברא להשתוות התכונות עמו, ולגרום לו לשלמות. כל פעולותיו הן פועל יוצא ממטרה זו. 

על מנת לממש זאת, ברא הבורא את הנברא הפוך ממנו. בעוד שרצון הבורא הוא להשפיע כל טוב וללא תנאים, רצון הנברא הוא לקבל את כל הטוב והעונג לעצמו, בצורה האגואיסטית: "…עייר פרא אדם יולד" (איוב פרק יא' פסוק יב'). רק בעת שהנברא בוחר בצורה חופשית ובלתי תלותית, בתכונת הבורא על פני כל רצונות הנברא ההפוכים לה, הוא יכול ליהנות מהמעמד הנצחי והשלם של הבורא. או אז הוא משיג את מחשבות ופעולות הבורא. הדבר דומה "לציור של הבורא" שהנברא עושה בתוכו.

לא ניתן לקבל את התורה בלי לעבור במצרים
הכוח המתקן את רצון האדם ומעביר אותו מצורתו האגואיסטית לצורת הבורא האלטרואיסטית, נקרא "תורה". תורה מלשון אורה, אור, כמו שכתוב: "..המאור שבה מחזירו למוטב" (מדרש ספרי פרשת יעקוב, הגר"א)

לאחר שתיקן את עצמו מצורתו האגואיסטית לצורת הבורא האלטרואיסטית, מתמלא האדם בתענוג אין סופי, נצחי ושלם. המילוי המורגש בו, נקרא גם הוא: תורה. 

כדי שהאדם ירצה להגיע למעמד "מתן תורה" ולתקן את רצונותיו האגואיסטיים, עליו להכיר ברצונות אלו ובטבע האגואיסטי שלו כשליליים. משימה קשה מאוד ללא ספק, מה גם שהאדם לפי טבעו, מרגיש הפוך. שלרצונותיו אין כוונה אחרת מאשר לטובתו. לשם כך הוא עובר תקופה ארוכה ומרה הנקראת "גלות מצרים". במהלך הגלות הוא מגלה כי רצונותיו האגואיסטיים פועלים לרעתו, היינו הוא אינו יכול ליהנות מהם באופן ישיר. למרות שמשתדל למלאם, הוא מתאכזב בגלותו שהם נותרים ריקניים. הסיבה לכך היא, שהתענוג אותו חווה האדם הוא תוצאה ישירה מגודל הרצון, וממידת ההשתוקקות לאותו המילוי. כלומר ככל שירצה האדם מילוי מסוים, כך הוא יוכל ליהנות ממנו כשיקבל אותו. אלא שברגע בו מתחיל להתמלא, הרצון שלו הולך ופוחת. יוצא שהתענוג פוחת עד שנפסק, והאדם נצרך לחפש מילוי גדול יותר. מרדף האדם אחר מילויים המשאירים אותו ריקן, מביא אותו לייאוש ואכזבה הקרויים "מכות פרעה". 

הוא מגלה שהאגו המכונה "פרעה", שולט עליו, ואינו מאפשר לו להתמלא. אם כך "פרעה", ו"בני ישראל" הם רצונות הקיימים בתוך האדם. כמו בסיפור, כך גם בפנימיות האדם, ה"פרעה" שבאדם שולט על "ישראל" שבתוכו. "פרעה" מסמל את הרצון האגואיסטי, ו"ישראל", ישר- אל, את הרצון המשתוקק לבורא. שליטת פרעה מתבטאת בכך שכל פעם שמתעורר באדם רצון לצאת ממצריים, קם כנגדו פרעה ומושך אותו חזרה. לאחר מאבקים פנימיים רבים בין השתוקקות האדם לבורא, לבין הטבע האגואיסטי שלו, בורחים בני ישראל מפני שליטת פרעה, ומתחילות ההכנות למעמד הר סיני.

מעמד הר סיני – סדר התיקון
"הר" מלשון הרהורים, "סיני" מלשון שנאה. היינו הרהורי האדם על מידת הרוע שברצון האגואיסטי, המביאים לו שנאה כלפי טבעו.

ישראל" ו"אומות העולם", ולפניהם "פרעה" ו"משה" מסמלים כולם רצונות ותכונות פנימיות בתוך האדם. הראשונים להסכים לקבל את אור התיקון הם הרצונות הזכים יותר שבאדם הקרויים "ישראל". קבלת אור המילוי, שהוא החשוב יותר, נעשית ברצונות העבים שבאדם הנקראים "אומות העולם". 

רק לאחר שהרצונות הזכים מתוקנים, יכולים להיתקן ולהתמלא גם הרצונות העבים המכונים "אומות העולם". "משה" היא הנקודה היחידה באדם שמוכנה לעלות ולטפס על ההר – מעל הרהורי האדם ולהידבק בבורא. משה מותיר את ישראל – הספקן, בתחתית ההר. "משה" הוא הכוח שמושך את האדם אל עבר העולם הנאור, הנצחי והשלם. בהמשך יהיה מוכן ישראל לאפשר למשה להוביל אותו לארץ ישראל.

קבלת התורה – חוק שורש וענף
חג השבועות ויחד אתו קבלת התורה מסיימים את התהליך שהתחיל האדם ביציאת מצרים. ספירת העומר, שמתחילה לאחר ליל הסדר, נמשכת שבעה שבועות, מפסח ועד שבועות, סה"כ ארבעים ותשעה ימים. כל יום ויום מארבעים ותשעה הימים, מסמל את התיקון אותו אנו מבצעים על כל בחינה ובחינה באדם. בנשמת האדם ישנן שבע תכונות עיקריות, כנגד שבע ספירות בעולם הרוחני. כל תכונה נכללת משבע תכונות אחרות. כך מגיעים אנו לארבעים ותשע תכונות, או ארבעים ותשע ספירות. כל יום מתקנים את תכונה אחרת ומכינים אותה לקבלת התורה ביום החמישים, הלוא הוא חג השבועות. בקבלת התורה כל הספירות נמצאות במצב מתוקן, מחוברות האחת לרעותה ככלי שלם. או אז ניתן לקבל את התגלות האור בכלי השלם. קבלת האור נקראת: קבלת התורה.    

מסיפורי התנ"ך ניתן ללמוד כי כל המאורעות שהתרחשו במהלך ההיסטוריה הם תוצאה מהתלבשות הרוחניות בתוך הגשמיות. הדבר נובע מהחוק שכל שורש רוחני טוב או רע חייב להתלבש בענף הגשמי לפחות פעם אחת. קבלת התורה היא המעמד בו האדם מרצונו החופשי, מתקן וממלא באור התורה את כל רצונותיו, ה"ישראל" ו"אומות העולם" שבו. יוצא כי למרות שבמעמד הר סיני נמסרה לעם ישראל שיטת התיקון, היא עדיין לא מומשה במלוא הדרה.

תוכנית המסירה נמשכת
מספר שנים לאחר הגעתם של בני ישראל לארץ, החל הרצון לקבל – האגואיזם שבאדם, לגדול. תהליך זה הביא למשבר ולהידרדרות רוחנית בקרב העם. חורבנות בתי המקדש, הראשון והשני, הביאו לגלות של שניים עשר השבטים בין אומות העולם. 

הגלות מכשירה את הקרקע לתיקון הכללי של ישראל ואומות העולם. כתוצאה ממנה, מתערבבים הרצונות המכונים "ישראל", ברצונות המכונים "אומות העולם". תהליך התפתחות וגדילת האגואיזם מתרחש במקביל באנושות כולה. הוא מביא עימו דרישה לקדמה. התוצאה היא, התפתחות בתחום החברתי, התרבותי והמדעי, ויחד עמה משברים רבים.

כיום אנו עומדים בפני משבר שונה מכל המשברים אותם חוותה האנושות בעבר. בשונה מקודמיו, הסיבה למשבר, היא חוסר היכולת של האדם למצוא מענה לשאלה העומדת בראש המשבר. הפעם הדרישה איננה למזון, כסף או ידע כבעבר. המילויים הללו נמצאים בגדר הרצון לקבל האגואיסטי של האדם. השאלה שמתבררת עתה עמוקה יותר. היא נוגעת לחיפוש האדם את מקורו, את שורשו. מה מקורו? לשם מה הוא חי? ולאן הוא הולך? 

התשובה לשאלות הללו נמצאת מעל למימד החיים בעולם הזה. במידה בה ישכיל האדם לפתוח את עיניו למציאות הנסתרת ממנו כעת, הוא יוכל להבין את חוקי הטבע הכוללים, וכך ילמד גם איך להתייחס נכון לעצמו, לאחרים ולבורא. חוסר קבלת תשובות לשאלות מהותיות אלו, מוליך את האנושות במדרון רצוף מרירות, ריקנות וייאוש. את הביטוי לכך ניתן לראות כיום בכל התופעות השליליות המציפות אותנו. החל מהפונדמנטליזם ההולך ומתגבר, ובעקבותיו הטרור לסוגיו השונים, המשברים הקשים בתחום המשפחה, השימוש ההולך ומתרחב בקצב מדאיג בסמים ובאלכוהול, משברים מדיניים, אקולוגיים וכן הלאה.

זמן קבלת התורה מתחיל בימינו
"ובעת עיקבתא דמשיחא התגברות הרע והעזות והמידות הרעות בהנהגות ראשי ערב רב, נתגלה האור הגנוז מן השמיים ספר הזוהר ואחריהם מר"ן האר"י.ובזה הלימוד מבער הרע שבנפשו. ויזכה לדבק עצמו באור עליון. ויזכה לכל מידות טובות שבעולם" (היכל הברכה דברים דף ר"ח(.

למעשה כל המאורעות שקרו מאז מסירת שיטת התיקון ועד לזמננו אנו, שייכים לתהליך שנקרא השתלשלות "מלמעלה למטה", היינו תוכנית הבורא כלפי הנבראים. תוכנית זו מכשירה את הנבראים לנקודה שממנה והלאה הבחירה להתפתח נמצאת בידיהם. תום הגלות האחרונה, חזרת עם ישראל לארצו, וגילויו של ספר הזוהר, מסמנים תקופה מיוחדת בה מוטל על עם ישראל להיות הראשון לתקן את עצמו, ולאחר מכן להביא את שיטת התיקון ליתר העמים. כך יזכו כל הנבראים לקבל את אור התורה שהוא כל הטוב והעונג שחשב עליהם הבורא במחשבת הבריאה.

תיקון חצות
"ר' שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה, שהיא מלכות, מתחברת בבעלה", ספר הזוהר, כרך א', הקדמת ספר הזוהר, אות קכ"ה (מאמר ליליא דכלא)

שבועות הוא החג בו אנו חוגגים את קבלת התורה מלמעלה. קבלת התורה מלמעלה, אין משמעותה שקיבלנו אותה בפועל. הנתינה צריכה להתממש בנו, ועל ידינו. התורה היא חוק של ההשפעה הכללית הבלתי מוגבלת. רק במידה שאנו נהיה דומים לאותה תכונת ההשפעה, נרגיש את תכונת הבורא כדבר המושלם הטוב הנצחי. עד אז "המאור שבא מחזירו למוטב". האור קודם מחזיר למוטב, ואחר כך ממלא את הנברא ומקנה לו את הרגשת השפע, האהבה, השלמות והנצחיות. את המאור אנו יכולים למשוך רק  על ידי לימוד חכמת הקבלה. אנו לומדים על המצבים המתקדמים שלנו, הקיימים כבר בעולם התיקון. שם אנו נמצאים בכל תפארתנו, במצב המתוקן. על ידי לימוד המצבים שלנו, אנו מושכים את האור המקיף המתקן את האדם. תחילה הוא מאיר לנו מרחוק, ונותן לנו הרגשה עד כמה איננו שייכים לרוחניות. השלב הזה נקרא: הכרת הרע. לפי הרגשת הרע, האדם משתוקק לתקן את עצמו ולהגיע למדרגה קרובה יותר לגמר התיקון, למצב המתוקן.

ישנם סימנים רבים לכך בתוך המנהגים שלנו. אחד הסימנים המובהקים ביותר הוא הלימוד בליל השבועות. בלילה, בחושך, בעת שאנו לא מרגישים עדיין דבר, ונמצאים במצב החשוך ביותר, אנו בכל זאת מתאספים יחדיו "כאיש אחד בלב אחד", ולומדים את חכמת הקבלה כדי לתקן עצמנו ולהגיע לאהבה. המקובלים מסבירים, שממצב של "ואהבת לרעך כמוך", מגיעים ל"ואהבת את ה' אלוקיך". כך אנו מקבלים את התורה.

המאמר העיקרי שמדבר על כך בזוהר הוא המאמר "ליליא דכלא" – ליל הכלה. הכלה היא "מלכות בעולם האצילות" (העולם הרוחני הגבוה ביותר), ונקראת "כנסת ישראל". היא נקראת כך משום שהיא "כונסת" בתוכה את כל הנשמות, נשמות ישראל. ישר- אל נקרא, כל מי שמשתוקק לאיחוד, לייחוד עם הבורא, עם תכונת ההשפעה. הבורא – הקב"ה, נקרא: ז"א (זעיר אנפין – פנים קטנות) בעולם האצילות.

ר' שמעון בר יוחאי, מחבר הזוהר, מסביר לנו במאמר זה כיצד "המלכות מגיעה לזיווג עם ז"א". "זיווג" בקבלה משמעו כניסה של אור לתוך הכלים. כל הנשמות מגיעות לדרגה כזו שהן משתוות בקומתן ובעוצמתן לדרגת הבורא. היינו לייחוד על ידי השתוות הצורה, על ידי אהבה הדדית, כך שלא יהיה הבדל ביניהם. שניהם – הבורא והנברא – יהיו ככלי אחד שלם. האור, ההרגשה הזו של שלמות ונצחיות, תהיה משותפת ביניהם. כתוצאה מהלילה בלימוד הזוהר מגיעים לשמחה אדירה שבאה כשמגיעים לאור הבוקר. כשמאיר באמת היום. אז מגיע האור הכללי שנקרא "חופה", שהוא מצד אחד מחפה על כל החסרונות, על כל הנשמות, וגם עוטף אותן יחדיו, ואז נעשה כחופה הכללית של ז"א ומלכות, הקב"ה וכל נשמות ישראל. המצב הזה נקרא: גמר התיקון.

לכבוד זה אנו לומדים בליל השבועות. לומדים את מאמר "ליליא דכלא" מספר הזוהר, ומכוונים את עצמנו, שישפיע עלינו האור המקיף הגדול הזה, שיופיע מתוך הרמה האלוהית של גמר התיקון ויתקן אותנו. חג שמח ומלא אור.