מאת: פורטל אלטרנטיבלי, דר' פינקי פיינשטיין
כיום, אנו נוטים להתייחס למושג "הוכחה" כאל תוצר תהליך בו ניתן להראות מעבר לכל ספק , וניתן למדידה ברורה, עדות לתופעה מסוימת.
כיום, אנו נוטים להתייחס למושג "הוכחה" כאל תוצר תהליך בו ניתן להראות מעבר לכל ספק ובאופן שניתן לביצוע שוב ושוב, וניתן למדידה ברורה, עדות לתופעה מסוימת. אנחנו מבקשים להגיע למצב בו כל בר דעת בעל כלי המדידה הרלוונטיים יגיע לאותה תוצאה מדוברת באותו הקשר וכך יהיה ניתן לומר שהגענו לידי "הוכחה". כלומר – אם אני רוצה להוכיח שהשמש היא סגולה בכל יום בשעה 11:00 בבוקר, עליי להראות בכלי מדידה מקובלים על אחרים ובאופן שחוזר על עצמו שאכן טענתי מאושרת על ידי מה שנתפס בעינינו כ"מדד אובייקטיבי" שמרבית אם לא כל האנשים האחרים יאשרו אותו כנכון. היתרון של הדרך הזו הוא מימד של אמינות ואחידות ודבר זה חשוב בתחומים מסוימים של חיי היום-יום והמדע, כמו גם לצורך תקשורת מדעית וחילופי מידע והתפתחות ידע מסוג מסוים. הדרך הזו גם מולידה המצאות וגילויים רבים, שכולם פועלים לפי אותו עיקרון.
בעבר – המעבר להוכחה מסוג זה היווה מעבר מאלוהים ישן לאלוהים חדש. בתקופת ימי הביניים הכנסייה משלה בתרבות המערבית ואף הכתיבה את כללי הבנת המציאות, האמנות והמדע. מחקר מדעי כפי שמקובל היום וכללי הוכחה לא התקיימו אז והכל נקבע לפי הדרך בה הכנסייה תפסה את הקיום, לפי הפרשנות הנוצרית. מתקופת הרנסנס, שסיימה את תקופת ימי הביניים, צמחה התפיסה המדעית, שדורשת התבוננות "אובייקטיבית" בתופעות הטבע ופיתוח כלי מחקר שאינם מושתתים על הנחות יסוד דתיות אלא על שאיפה לחקר האמת ופתיחות הולכת וגדלה לערעור כל מוסכמה על ידי כלי מחקר מוסכמים. זה היה האלוהים החדש, אלוהים של חופש לחקור, לחפש, לגלות ולהתפתח ללא פיקוח מוסדות דת שרירותיים כאלה או אחרים.
כמה מאות שנים עברו מאז והחברה המערבית התפתחה באופן טכנולוגי בקצב שלא ניתן לתאר, אמצעי תקשורת ותנועה כמו גם אמצעי לוחמה השתכללו במהירות וכך גם תחומי ידע רבים אחרים. כל אלה שיקפו את שחרורה של ההמיספרה השמאלית של המוח בתרבות בה אנו חיים, זו שפועלת בכלים לוגיים ואנליטיים בעיקר.
במקביל לכך מוסיפה להתקיים בקרב בני האנוש תופעת האמונה. אנשים דתיים יותר מייצגים בהופעתם, התנהגותם והתבטאותם את הצורך האנושי באמונה בכוח עליון, אך הדבר אינו מבדיל אותם משאר בני האדם, מלבד המיקוד שלהם בנושא ברמת חיי היום-יום. העיסוק בשאלות של מהות החיים, בריאת העולם וקיומה של יד מכוונת אינה מעסיקה רק אנשים דתיים ובמידה רבה אף מעסיקה יותר אנשים שאינם דתיים, אלה שמחפשים את אלוהיהם ללא תבנית ברורה של הסבר או כללי התנהגות הקשורים בכך.
מכל בחינה שהיא, מרבית האנשים הבוגרים גדלו עם סקרנות לגבי מושג ה"אלוהים". כילד זכור לי היטב דיאלוגים שלי עם מה שתפסתי כאלוהים, מין אבא אינסופי כזה, שצופה בי בכל עת. עם השנים הבנתי שפחדים רבים נטועים בי בכל הנוגע למושג הזה "אלוהים". אלמנטים של מוסר נקשרו אצלי פעמים רבות לתפיסה כאילו מישהו בכל עת בודק את מעשיי ויגיב אליהם, בבוא העת. בתוך תוכי חששתי, ואני עדיין חושש מפעם לפעם, שאלוהים יעניש אותי על מעשים כאלה או אחרים שעשיתי או שנמנעתי מלעשות. אלוהים הישן שלי היה אלוהים שבודק אותי, ששופט אותי, שעלול להעניש אותי. האין זו בעצם השלכה מדויקת של הביקורת העצמית שלי ושל רגשי האשם שלי? יתכן מאד. אלוהים הישן שלי לא היה אתי בקשר קרוב, היה מרוחק ומפחיד למדיי. ביליתי שנים בבית כנסת קונסרבטיבי סביב תקופת הבר מצווה, התפללתי, למדתי והתבוננתי, חוויתי ושמעתי וככל שחלף הזמן כך הלך והתרחק ממני אלוהים הישן ובמקומו הגיע אלוהים החדש.
אלוהים החדש שלי הוא אלוהים טוב, מיטיב, אוהב וסלחן. אלוהים החדש, ואגב – אינו רק שלי, כך מסתבר, הוא בעצם המהות הבסיסית של הקיום שלי ואני למעשה חלק בלתי נפרד ממנו. אלוהים החדש הוא תוצר של אהבה עצמית וגם השלכה של אהבה עצמית, ככל הנראה. אלוהים החדש הוא מהות כללית ורחבה שהאדם הוא חלק ממנה ולה יש מוטיבציה חיובית כלפי החיים באופן כללי. אלוהים החדש, במידה והוא אכן אחראי על בריאת העולם ובמידה ועינו פקוחה עליי, מוסיף להיות אחראי על מה שברא ואין זה נראה לי נכון ליטול ממנו את חלקו באחריות. אלוהים הישן לפי תפיסות שונות נמצא שם במקומו ואנחנו מאדירים אותו בכל תנאי, גם עם החיים ש"סידר לנו" זוועתיים וחשוכים. למה מאדירים אותו? כי אנחנו זקוקים לדעת שיש שם משהו או מישהו שאינו שותף כל כך לדברים הקשים האלה. איך יתכן שאלוהים מעורב בדברים הקשים ואף המכוערים שניתן לראות בחיי היום-יום? הייתכן שאלוהים, שברא את הכל, ברא גם את הרוצחים הנתעבים, את הרוע, את שרירות הלב ואת האכזריות? אלוהים החדש שותף לכל ואף שותף באהבה. אלוהים הישן, כך נראה לי, היה "חף מפשע" ובני האדם הקפידו לשמור אותו כזה. לתפיסתי אנחנו, בני האדם, היכולת המנטאלית הקיימת אצלנו כעת, מתקשים לתפוס ראיית עולם רחבה מאד בעלת השלכות מאד ארוכות טווח. יתכן והמהות האלוהית רואה את מה שאנחנו לא יכולים לראות בסבך הרגשות והכאב שלנו, כולל את המשמעות והסיבה שבמעשים הקשים ואף הרעים ביותר.
המדע שהתפתח בתקופת הרנסנס שימש ואף משמש תגובת נגד לתפיסות מיושנות של אלוהים שאט אט אובד עליהן הכלח. התפיסה האזרחית והאתיאיסטית יותר מבקשת להפסיק את מערכת היחסים התלותית או אף הילדותית בין אדם לבין אלוהיו, מערכת יחסים בה האדם נתון לחסדי האלוהים ונמצא באימת הענשה על כך שלא ינהג כשורה. המדע שהתפתח נותן כוח לאדם, כוח עצום להשפיע על חייו ולחוש שהוא גדול, משוכלל ועצמאי. אל מול תפיסת אלוהים ישן ששולט בחיי האדם ושאסור להמרות את פיו אין פלא שצומחת תסיסה יצירתית שמבקשת להפריד ולהיפרד ממושגים דתיים. אלוהים הישן לא כל כך נחמד ולא כל כך תומך וככזה הוא הופך פחות רצוי. באופן זמני הומלך אלוהי המדע וה"הוכחה" אך גם זה אלוהים שלא יכול באמת להנהיג אותנו. זהו אלוהים שמתעלם מאינטואיציה, מרגשות ומתחושות. נחוץ לנו אלוהים חדש, שוב.
אלוהים חדש הוא אלוהים שמעורב בחיינו אך גם אנחנו מעורבים בו. אלוהים החדש לפי תפיסה זו הוא חלק מהמהות האנושית אך גם חלק ממשהו רחב יותר, גלובאלי יותר ובעל ראייה ומטרות שגדולים מיכולתו של האדם הסביר לזהות או למדוד. אלוהים חדש רוצה בבריאותנו ובצמיחתנו, תומך בעצמאות שלנו ומאפשר לנו חופש בחירה נרחב ובכל זאת נמצא שם, אחראי ומשפיע בדרכו, שלא תמיד ניתנת להבנה אנושית. אלוהים החדש אוהב עד אין קץ את ברואיו וזורע בכולם ניצוץ של גדולה, תשוקת חיים וצמיחה.
הציור האינטואיטיבי בפרט והיצירה הספונטאנית – הממציאה, בכלל, מהווים לתפיסתי אמצעים של האדם להגביר את חווית נוכחות האלוהים בקרבו, לקרב את עצמו ליכולותיו האלוהיות המולדות תוך כדי הישענות רבה יותר על אינטואיציה, רגשות ואמונה. המדע המתקדם הקיים היום, ובכללו הטכנולוגיה והשיח הציבורי, הביא את בן האדם להתרחקות ממושגים של אמונה, אינטואיציה, יצירתיות ומקוריות. אם אנחנו נדרשים להוכיח "מעל לכל ספק" את מה שאנו אומרים או עושים אז נמצא את עצמנו מהר מאד שותקים ומנוכרים לעצמנו. כמו כן נהפוך לאנשים צפויים מדיי, לא מקוריים ולא יצירתיים כפי שאנו יכולים להיות.
אין צורך להוכיח את קיומו של אלוהים, בפרט את "אלוהים החדש". אין צורך "להיות צודקים" או אפילו לקבל הסכמה גורפת מצד אחרים. אלוהים החדש הוא אלוהים אישי יותר, אינטימי יותר, קרוב יותר לאדם הפרטי. אלוהים החדש אינו קשור דווקא בטקסט תפילתי מסוים או במצווה כזו או אחרת אלא יותר בפיתוח היכולת להאמין, להרגיש, לחוש, לקוות ולנקוט בפעולה אמיצה גם כנגד הסיכויים. נדרש אומץ על מנת לזהות ולהתקרב לאלוהים החדש, משום שהוא כזה שמחייב את האדם להיות מעורב יותר, יצירתי יותר ואחראי יותר על גורלו וגורל סביבתו. אלוהים החדש אינו כועס כל כך ואינו מעניש כל כך, הוא אולי מלמד יותר בדרך שאנחנו, בני האדם, לא מתוכנתים להבין תמיד. מה שכן ניתן להניח הוא שקיימת תכנית כללית טובה לאדם ולחברה, אולי נקרא לה "תכנית אלוהית" וחלק מהתכנית היא שקיימת בידי האדם יכולת בחירה מסוימת, שמשפיעה באופן מהותי על יישום התכנית. אנחנו חלק והוא חלק. אלוהים החדש בשיתוף פעולה עם האדם החדש.
