מאת: פורטל אלטרנטיבלי, תמר תאומים גורן
ניקוי מנטאלי מביא איתו את ההזדמנות לנקות את 'ספר החשבונות' אשר ניהלנו במהלך החיים. האומנם זה אפשרי?
עמוּד הטווח של הפסח – הניקיונות!
בניגוד לסימולטור האוטומטי שעולה לנו במֹח בכל פעם שעולה נושא החָמֶץ, נתחיל הפעם את שלבי הניקוי מבפנים החוצה, ולמה אני מתכוונת?
בתרחיש הקבוע שקיים בנו, עולים וצפים זיכרונות הילדות הקשורים בפסח הזיכרונות שלי מתחלקים בין ניקוי הפאנלים לבין אוורור הספרים:
אבל מה מועילים לנו הניקיונות שמחוץ, אם לא ניקינו מעלינו את האבק, המחסומים וכל המחשבות והדעות המגבילות שלנו?
מה תועיל לנו תקופת האביב על שפע הזדמנויותיה אם לא מינפנו אותה קדימה לטובתנו?
ניקוי מבפנים החוצה:
ניקוי מבפנים החוצה מתחלק אצלי לשני חלקים:
1. ניקוי מנטאלי
2. ניקוי פיזיולוגי
ניקוי מנטאלי מביא איתו את ההזדמנות לנקות את 'ספר החשבונות' אשר ניהלנו במהלך החיים.
האומנם זה אפשרי? האם אנחנו יכולים למחוק את כל הכעסים, את העלבונות, את הרגעים ומכלול האנשים שפגעו בנו במהלך החיים?, במהלך השנה האחרונה? "כן, כן" אומרת לי מטופלת איתה שוחחתי על תהליך הניקוי
"נו, ו…? אז נגיד שמחקתי, שכחתי – מה עכשיו?"
אני משוכנעת שזה הרגע שאתם מהנהנים לעצמכם כרגע מול השורות וכל התרחישים שהתחוללו והותירו בכם משקעים במהלך התקופה האחרונה (כל אחד ומה שהוא סוחב איתו), עולים וצפים בכם כמו סרט – עד כאן הכל ברור, מוכר ואפילו מאוד "טבעי" אלא שנשאלת השאלה, מה לעזאזל מועיל לנו לסחוב לכל מקום את הרגעים, האנקדוטות והתרחישים שהותירו בנו רושם רע כל כך (בלשון המעטה)
כן, אני יודעת שהאח אמר/ הדודה סיפרה/ האחות לקחה/ אמא לא החזירה והשכנה ריכלה – לכולנו יש את הדייסה הזאת, אלא שכל הדייסה הזו תמיד מורידה לנו את מצב הרוח עשרות מונים מטה ואיתה האנרגיה והכוחות שלנו להתמודד עם דברים, האנרגיה הזו, שואבת אותנו לתוכה ולא מאפשרת לנו להרים את הראש למעלה, לראות שאולי אפשר אחרת, שאולי מותר לטעות רחמנא ליצלן, שאולי גם לנו יש חלק במה שקרה ובעיקר, שגם אם היו וקרו דברים פחות נחמדים ונעימים, זו עדיין רק ההחלטה שלנו עד כמה לאפשר לדברים הללו, להשפיע לנו על החיים: כך שאם התרחשות לא נעימה שקרתה לנו במסגרת המשפחה לדוגמא, מעיבה עלינו עד כדי כך שנחליט שלא להשתתף באירוע זה או אחר – כבר הפסדנו… גם הענשנו את עצמנו יותר ממה שכבר "נענשנו" כשקרה אותו תרחיש וכך לגבי כל תחושה לא טובה שאנחנו נושאים בחובינו – בגופינו – בתחושותינו.
הבעיה היא שהתחושות הלא טובות הללו, גורמות לנו להגביל את עצמינו מההנאות הקטנות כגדולות שהחיים מציעים לנו, האנרגיה והאופטימיות שלנו מתדלדלת לה ואנחנו מוצאים את עצמינו, "מגוּדָרים" מאחורי הגדרות שלא בהכרח מתאימות לנו הן מבחינת האירוע עצמו והן מבחינת האישיות שלנו ואם לא די בכך, אנחנו מרגישים היטב את ה"עונש" הזה של להישאר בבית או להגביל את עצמינו מלקחת חלק באירוע כלשהו בגלל מה שקרה, בגלל מי שמולו זה התרחש…
לא כולנו מסוגלים לומר סליחה, לא כולנו יכולים באמת להתכוון לסליחה הזו ועדיין, אפשר גם אם ואיננו יכולים לכך, לקחת החלטה שלא לשאת את התחושה הסופית שנותרה מאותו ארוע "קלוקל" איתנו ליתרת החיים שלנו הלאה…
אז מה?, "שואלת אותה מטופלת, את אומרת שאפשר פשוט למחוק את מה שקרה"?
לא !, מה שהיה – היה, בלתי ניתן לשנות דברים שהיו, אבל בהחלט ניתן לשָנות את ההתייחסות שלנו לדברים, אפשר בהחלט לשָנות את כמות האנרגיה שאנחנו משקיעים בכעס על מה שהיה, כן ניתן לשנות את מסת ההתייחסות היום יומית שלנו לדברים שארעו פעם ואת מידת השפעתם על חיינו ביומיום, בהחלט ניתן לשנות את סוג התחושה שאיתה נשארנו אחרי כל מה שקרה…
לפני כמה וכמה עשורים, שודרה בטלוויזיה הישראלית של הערוץ האחד והיחיד תכנית סאטירה נפלאה בשם "ניקוי ראש" ולכך בדיוק אני מכוונת את דברי: מול דף, עם עט ביד – הנהלת חשבונות לשמה, מעלים את כל האירועים הפחות טובים שקרו בתקופה/שנה האחרונה, כשהמגמה היא לבדוק עם עצמינו, האם הדברים עדיין רלוונטיים עבורנו, האם יש בנו את אותה התחושה כפי שהייתה פעם או שדברים השתנו? הרבה פעמים אנחנו מקובעים באותה תחושה שהרגשנו כשהדברים התרחשו מבלי לשים לב, שאנחנו כבר לא מרגישים אותו דבר – אולי משום שלא נתנו לכך את הדעת. על כן התהליך הזה של להוריד מעלינו את כל התרחישים שהרגיזו/ הכעיסו/ הביכו/ סיבכו/ השאירו אותנו עם טעם מר בפה אל הנייר ולבדוק אותם שוב במימד הזמן.
יהיו דברים שעדיין נותרו מכעיסים ומרגיזים אבל פחות, יהיו דברים שמרגיזים עוד יותר מפעם, יהיו דברים שיישארו אותו דבר, אבל מה שכן ישתנה הוא היכולת שלכם להרגיש שאתם מבינים באיזה נקודה אתם נמצאים, בפעם הבאה שתערכו את הרשימה, הדברים עשויים להיראות ולהרגיש אחרת – שווה את המאמץ !!!…
בסופו של דבר, כבד לסחוב את הכעס, החשבונות, התסכולים וכדאי להקל את הכובד הזה, כל כולו מצטבר בכבד ונותן את אותותיו הן בפָּן הפיזיולוגי והן בפָּן הרגשי.
