מאת: פורטל אלטרנטיבלי, איתי מיניאלי
בכל פעם שמגיע גל של ייאוש, של תסכול… אנו יכולים להתרגז, אך במוקדם או במאוחר, מוטב שניזכר שאם אנו חווים את כל זה כרגע, משהו טוב עומד לקרות.
בכל פעם שמגיע גל של ייאוש, של תסכול… אנו יכולים להתרגז עליו מהיום עד מחר, אך במוקדם או במאוחר, מוטב שניזכר שאם אנו חווים את כל זה כרגע, משהו טוב עומד לקרות. למה שמשהו טוב יקרה מתוך תסכול וייאוש? כי אם נתקלנו בתסכול, הרי שנתקלנו בקושי. מבוי סתום, קיר לבנים גדול, ללא גבולות נראים, ואיננו יודעים כיצד לפרוץ את הדרך. זוהי הוכחה שאנו בדרך הנכונה.
איך קיר גדול ומחסום בלתי נראים לעין יעידו שאנו בדיוק בדרך הנכונה? – הרי אם יצאנו לדרך והכל הולך 'חלק', ייתכן ואנו באמת ובתמים כל כך נחושים ואסרטיביים אל מול החיים שאיננו נתקלים באף קושי. צועדים באמונה שלמה ומוחלטת בעצמנו. מצד שני לרוב נגלה שבדיוק בגלל שאנו בדרך הנכונה, הובלנו את עצמנו אל שיא האתגר כפי שהוא כרגע, הספקות שלנו בעצמנו קיבלו צורה – אבל רק כדי שנוכל להתמודד אתם. טיבו של ספק הוא להשמיד את עצמו, ורק בגלל זה הוא מופיע. אנחנו הבנו אותו לא נכון וחשבנו שהוא כאן כדי לחבל… ובכן… לא. ממש לא. הספק כאן כדי להוות שלב בסולם. ללא שלבים שיתנו לנו "קונטרה" איך נוכל לטפס מעלה?
אז הובלנו את עצמנו עם הראש אל תוך הקיר כדי שנוכל להתעלות ולצאת מעצמנו. הגענו לנקודה בה נדמה כי מכאן הדרך בלתי אפשרית או לפחות קשה ומבלבלת. הצבנו לעצמנו את הקיר הכי גבוה, אך כזה שאנו מסוגלים לפרוץ דרכו. כי בדיוק אותו קיר, הוא המקפצה האדירה שלנו. הוא נקודת המהפכה, שתשנה את חיינו לעד!
מעבר לקירות, מצוי החדש, הלא מוכר, החלק של ה"אני" שלנו שאבד בדרך, וכעת אנו עומדים להתמזג אתו שוב.
הים הכי שקט לפני 'צונמי', גל ענק ששוטף את הכל. כזהו המאמץ הנחוש שעלינו לייצר על מנת לפרוץ את הדרך בתוך קיר האשליות שהצבנו לעצמנו. עלינו ליצור סערה במערכת הכללים והאמונות שעל פיה חיינו, מכיוון שדרכה לא נצליח למצוא את התשובה לאתגר שמולנו. נצטרך לטרוף את הקלפים של עצמנו, לחולל סערה במים שעמדו בתוכנו והפכו לביצה… כל זאת על מנת לאפשר למשהו חדש להיווצר מתוך הכאוס. מתוך התוהו ובוהו ייוולד סדר חדש. ואז… הים הכי שקט כשהוא אחרי הסערה. שלווה עמוקה וחדשה תגלה עצמה מתוכנו, התרגשות של חיים חדשים, מוכנות לאתגר הבא וקסם של הרפתקה כבר מאחורינו ואחרת עוד לפנינו.
עלינו להעז ולקפוץ אל תוך תהום הלא-נודע, כדי להיוודע. כך מתהווה לה הדרך, כך מתהווים החיים.
בואו לא ניתן לתסכול ולייאוש להכתיב את הדרך, בואו נזהה אותם כפי שהם באמת-
הם אינם אלא סימנים, כמכשלות בדרך הנכונה, הם מלכודת תהומית אל תוך מעגל של הימנעות מלפרוץ את הדרך. ככל שנקדים להבין שהם מלכודות מתוחכמות המוצבות למרגלות קיר האשליות, אותן מלכודות שמבלי לדעת אנחנו הצבנו לעצמנו כדי שתהיה הזדמנות לגדול… כך יקרב הרגע בו נשכיל לדלג מעליהם. אף פעם לא הצבנו מטרה: להיתקע בקיר! המטרה תמיד הייתה לעבור את הקיר. המטרה תמיד הייתה התעלות מעבר למכשולים העצמיים.
חישבו על זה – למה שיהיה שם קיר אם אין משהו ענק שמחכה מהעבר השני??? למה שאסתיר מעצמי משהו אם לא במטרה "לשחק" מחבואים של חלק אחד שלי המחפש חלק אחר? חלק אחר חלק, כשמש גדולה שהתנפצה במפץ הגדול לאינסוף חלקים, נעבור דרך קירות, ובסופו של דבר, נתמזג עם כל חלקי הווייתנו ונהיה שוב ישות שלמה. אדם שלם כאדמה. אישה שלמה כאש. ואז יגיע גם מיזוגם של שני האלמנטים הללו בחיינו (אדמה ואש).
אז מה הקיר האשלייתי שלכם? ואיזו שאלה אתם בוחרים לשאול כדי לקדם את פריצת הדרך?
האם זו: "למה זה קורה לי?" זו אינו אלא שאלה מעגלית מחוכמת…או שבמקום שאלה היא הופכת תלונה דוגמת: "נמאס לי, נשבר לי, בא לי לעזוב את הכל".
עדיף לבטא לרגע את התסכול, ככל רגש שמתעורר. לתת לו מקום, להביע אותו, לשתף אותו, לשחררו לחופשי, אבל בלי הרבה כבוד. מלאי חמלה לעצמנו, אבל בלי טיפת רחמים עצמיים… חלאס!
אפשר ונכון לשאול למה אני תקוע, אבל עד גבול מסוים, כשהשאלה הופכת בערמומיותה להיות גורם תוקע בעצמה! שאלו את השאלה הראויה: "איך אני מכשיר את עצמי לפרוץ דרך?" זו שאלה שפותחת יצירתיות… ויצירה היא חסרת כל גבולות. אנחנו חסרי גבולות, לבד הגבולות שנספר לעצמנו שיש לנו.
"בא הייאוש, התמסרו להתעלות
הופיע תסכול, התמסרו לשחרור ויצירה
באה הדמעה, התמסרו לביטוי ולחמלה
הופיע הפחד-אבי כל אשליה, התמסרו בנחרצות אל הגבורה
הגיע קושי וכיווץ, התמסרו לאהבה"
