מאת: פורטל אלטרנטיבלי, חגית מרום.
שאיפת הלב שלנו הולכת ומוכתמת באגו רוחני, ההולך ומשתלט עלינו וגורם לנו לנהוג כלפי עצמנו בשיפוטיות, ביקורת וחוסר רצייה עצמית.
כולנו רוצות להיות יותר, יותר סבלניות, יותר אוהבות, יותר חומלות, יותר חכמות, יותר אוהבות את עצמנו או בקיצור יותר "רוחניות" ממה שאנחנו. אין ספק שזו שאיפה נאצלת הרוצה באבולוציה מתמדת, הכמהה לאהוב את האלוהות בכל הפנים והשמות שלה, שרוצה להתמסר ולחיות את האמת במקום להישאב לאשליה, אבל אליה וקוץ בה, כמיהת הלב שלנו נוטה להתלבש כמו כפפה על האגו שלנו ועל הצורך האינסופי שלו ביותר.
מבלי משים שאיפת הלב שלנו הולכת ומוכתמת באגו רוחני, ההולך ומשתלט עלינו וגורם לנו לנהוג כלפי עצמנו בשיפוטיות, ביקורת וחוסר רצייה עצמית. האגו הרוחני שאנו בונות, באצטלה של כמיהת הלב הנאצלת, הופך להיות לאחת המלכודות הקשות ביותר להיחלץ מהן כי הוא נראה כל כך נכון ולגיטימי.
מי תאמר לנו שהרצון שלנו להיות יותר אוהבות, חומלות, מסוגלות לפתוח את הלב ורוצות לאהוב את אלוהים מעל הכל, איננו כמיהה לגיטימית ויתרה מכך נאצלת. מי תאמר שהכמיהה שלנו להגיע הגשמה העצמית איננה המטרה הנעלה ביותר שנשמה יכולה להציב לעצמה, אלא מאי ברגע שהאגו שלנו נכנס למשחק הזה, כמיהת הלב נעלמת תחת המעטה של האגו וממגדלור בחיינו נותרנו עם חרב פיפיות.
ברגע שהכמיהה שלנו להגשמה הופכת להיות דרך עבורנו לבקר, לשפוט, לא להיות מסופקות ולחיות כל הזמן ברגשות אשם, בתסכול מעצמנו, בלחץ מתמיד ובפחד, אנחנו יכולות לדעת בוודאות שנפלנו למלכודת של האגו הרוחני ובמקום לחיות את כמיהת הלב אנו עסוקות במאמץ כושל לטפח "דימוי רוחני ראוי" בעיני עצמנו ובעיני הזולת ואפילו בעיניו של אלוהים.
האגו הרוחני גורם לנו להיות בחרדה מתמדת הוא נוכח בחיינו כזרם תת קרקעי המציף אותנו כל פעם מחדש ברגשות קשים וכואבים החוזרים ומנציחים אותנו ככישלון, כלא עומדות בסטנדרטים, כלא מחויבות מספיק לדרך שלנו וכך מרחיקים אותנו מהאמת ומן העבודה הרוחנית ומבלי משים אנו נופלות עמוק וחזק אל תוך האשליה והפעם, כמה אבסורדי, בשם אהבתנו לאמת ולאלוהים.
החיים בתוך האגו הרוחני הזה הם סיוט מתמשך של כאב וסבל תסכול מעצמנו. לאורך כל הדרך אנחנו חיות בפחד שלא עשינו מספיק, שלא התעלינו מספיק, שלא רצינו את האמת מספיק, שאנחנו לא באמת חיות כמי שחפצות לאהוב את אלוהים יותר מהכל, אלא רק נותנות לאגו לנהל אותנו, להכרה להפריע לנו, לתשוקות להשתלט עלינו, בלי להבין בעצם שצורת החשיבה הזו היא היא ששואבת אותנו למלכודת הנסתרת, המלכודת של האגו הרוחני.
לרצות את אלוהים יותר מכל זו אכן שאיפה נאצלת, לאהוב את אלוהים בכל הווייתנו זו אכן כמיהה נעלה ביותר, אבל אלוהים הוא אהבה ושלום וחסד, אלוהים הוא חמלה וקבלה והכרה בגדולתנו, אז איך יכולה הדרך אליו להיות רצופה בשיפוטית נוקבת, ביקורת עצמית הרסנית וחוסר קבלה גורף.
הדרך לאלוהים היא הדרך לאמת והאמת איננה יכולה להיות אחרת או שונה מאהבה ואהבה היא בראש ובראשונה אהבה לעצמנו, כי רק שאנחנו אוהבות את עצמנו אנחנו לומדות לאהוב את אלוהים ורק כשאנחנו לומדות לאהוב את אלוהים אנחנו לומדות לאהוב את עצמנו.
אהבה איננה שופטת או מבקרת או ספוגה ברגשות אשם ותסכול, אהבה מקבלת את מה שיש ומברכת עליו ובוחרת בטוב עבורה. אהבה לעצמנו ולאלוהים מלמדת אותנו כיצד לנטרל את האגו הרוחני ולהפוך את חיינו לחיים של צמיחה והגשמה מתמדת. במקום להמשיך ולשפוט את עצמי ולחיות בפחד מתמיד ורגשות אשם על שאיני עומדת בסטנדרטים המופרכים של קדושה שהצבתי לעצמי, אני מקבלת את עצמי כפי שאני עדיין מוגבלת, עדיין לא מסוגלת להיות כל מה שלבי חפץ, אבל בלי שום ספק קל שבקלים הרבה יותר קרובה לכך מאתמול.
עבודה רוחנית היא טרנספורמציה פנימית מוחלטת הדורשת מאיתנו לגייס תעצומות נפש אדירות, על מנת להיות מסוגלות לעמוד מול האוטומטים הלא מודעים שלנו, מול כל מה שאנחנו סוחבות איתנו חיים וגלגולים ולשחרר ולרפא את עצמנו ולהוציא אותנו מחשכת האגו, רוחני ככל שיראה, אל האור של החיים בעצמי, באלוהי שבתוכנו.
עבודה שכזו היא בהכרח איטית, עמוקה ויסודית, כזו שאיננה מותירה אבן על אבן. מן הצד השני האגו שלנו, שמעמיד פני עבודה רוחנית, תובע מאיתנו כל הזמן להיות יותר ממה שאפשרי לנו להיות, יותר ממה שאנחנו מסוגלות להיות ומציב אותנו כל הזמן בעמדה של מלחמה עם המציאות ועם אמת הפנימית שלנו, עם מה שאנו חשות בתוכנו. האגו הרוחני תובע מאיתנו כל הזמן להיות יותר "רוחניות" ממה שאנחנו יכולות וכך גורם לנו לאבד קשר עם האמת הפנימית שלנו, עם קולו של לבנו.
אם ניקח לדוגמה מישהי שהתעוררה לדרך ועכשיו היא מבינה שמה שהיא רוצה יותר מכל הוא לחיות את אלוהותה, אבל במקום לחגוג את ההתגלות הזו היא כל הזמן מפחדת שהיא לא מספיק עובדת, לא מספיק רוחנית, שיש בה יותר מדי פגמים ומצוקות, שהיא לא מתמסרת מספיק, או זוכרת מספיק, או מה שלא יהיה. באופן זה אותה אישה מונעת מעצמה לראות את האמת המבורכת של התעוררותה הרוחנית ואת הנוכחות המופלאה של כמיהת לב שכזו בחיה. היא מונעת מעצמה לחיות את האמת שלה ממקום של עצמה וגדולה ולא משנה מה המציאות מזמנת ומייסרת את עצמה חדשות לבקרים.
ברגע שהיא מבינה שהיא שבויה באגו, הכעת "רוחני" שלה, כל שעליה לעשות הוא להזכיר לעצמה את האמת שלה ובמקום לתת לפטפטת ההכרתית של האגו להשחית כל חלקה טובה, להרפות מעצמה ורק לעשות כל יום את מיטב יכולתה ולא חשוב אם מיטב יכולתה כרגע הוא כלום, או אפילו רחמנא לצלן נראה כמו רגרסיה. דווקא באופן זה היא חיה יותר ויותר את האמת שלה ואת כמיהת הלב שלה ונמצאת בהרמוניה גדולה יותר עם עצמה ועם החיים.
לאהוב את אלוהים זה פשוט כל כך, זה רק לתת ללב שלנו להיות לו עצמו והאהבה והכרת תודה הנובעות ממנו בפשטות ובעצמה ממלאות אותנו באושר עמוק ובתחושה של חירות שלמה ומושלמת. כל מה שעלינו לעשות הוא לאהוב את אלוהים עוד קצת כל יום על ידי זה שאנחנו אוהבות את עצמנו כל יום קצת יותר ומקבלות את עצמנו כפי שאנחנו לא שלמות לא מושלמות, אבל נשים מופלאות שכמהות בכל ליבן לאהוב את אלוהים יותר מכל ולנצל את מתנת החיים על מנת להביא לעצמן ולעולם יותר אהבה, חמלה ושלום.
עבודה רוחנית אמיתית מביאה איתה חירות והחירות האמיתית היא החופש שלנו מהאגו, רוחני ככל שיראה. היא חופש מהעמדת הפנים, מהאשליה, מהביקורת, מכל מה שחוזר ואומר לנו שאנחנו לא בסדר בדיוק כמו שאנחנו.
זכרו תמיד מה שבאפשרותנו לעשות הוא בדיוק מה שצריך להיעשות, וכל מה שעלינו לעשות זה את מיטב יכולתנו, ואז הכל בסדר.
ליצירת קשר ופרטים נוספים על חגית מרום
המאמר נכתב בלשון נקבה אך מכוון לשני המינים
