החיים כסרט

מערכת אלטרנטיבלי
איך לצאת מתוך אולם הקולנוע של ההכרה

כולנו מכירות את חווית הצפייה בסרט; אנחנו נכנסות אל תוך האולם, הכל חשוך מסביב וברגע אחד אנחנו שוכחות שמה שמוקרן על המסך הוא אשליה, צלליות של אור שמתנהגות כאילו הן אמיתיות. ברגע אחד ההכרה שלנו מקבלת את אשליית המרחב והעומק ואת היותן של הצלליות האלה, שמרצדות על המסך, אנשים בשר ודם. רגע אחד בחשכה הזאת, שממקדת אותנו במסך, באפשרות היחידה שקיימת לנגד עינינו, ואנחנו כבר שבויות לחלוטין בתוך ההזדהות עם מה שקורה "לאנשים" האלה, אנחנו בוכות איתם, צוחקות איתם והופכות להיות שותפות מלאות לגורלם, ובטוח שאם הלכתן להקרנה של סרט ילדים ראיתן אותם צועקים לדמויות של הגיבורים "הזהר מאחוריך…" ההזדהות סוחפת אותנו לתוך העלילה ולפרק זמן מסוים אנחנו שוכחות שזה רק סרט….

אז איך זה קשור לחיים ככלל ולעבודה הרוחנית שלנו כפרט?
מפתיע ככל שזה יראה כך בדיוק אנו חיות את חיינו. כבר בילדותנו אימצנו, כל אחד ואחת מאתנו, ז'אנר מסוים של סרטים ובתוכו אנחנו מנהלות את חיינו. יש מי שבוחרת לחיות במערבון שבו היא הטובה וכולם הרעים וכל הזמן היא צריכה לעמוד על המשמר ולהילחם… יש מי שחי בסרט אימה, בתחושה מתמדת של פחד מאין תפתח הרעה, מאיפה תבוא המכה, "כבר יותר מדי זמן טוב לי…" יש מי שחי בסרט הרפתקאות וכל הזמן מחפש כיבושים וריגושים גדולים יותר ואף פעם שום דבר לא מספק אותו…. יש מי שחיה בטרגדיה יוונית בעולם שגורל אכזר וגחמות של אלים מנהלות אותו… ויש מי שחי בקומדיה וכולם תמיד צוחקים עליו…

 לא משנה איזה ז'אנר בחרנו, לא משנה איזה סרט אנחנו מציגות בחיים שלנו, כמו בסרט אנחנו תמיד נחזור ונחווה את אותה התרחשות, כמה פעמים שנקרין אותו שום דבר לא משתנה. כמו באולם הקולנוע יש לנו רק אפשרות אחת. כמו בכל ז'אנר קולנועי, ההתחלה אותה התחלה, הסוף אותו סוף, פעם אחר פעם והכל הוא רק וריאציה לאותו נושא. בסרט אחד תהיה המפלצת המתעללת בי פרנקנשטיין או לצורך ההקבלה בחיים – הבוס שלי בעבודה. בסרט אחר איזה גנגסטר חסר לב ומהיר שליפה – ובחיים האבא של אשתי. לא משנה מי המשתתפים, אנחנו ממשיכים להיות שבויים באותה עלילה שוב ושוב ולכל אחד ואחת מאיתנו יש את הסרט של החיים שלה שההכרה שלה חוזרת ומקרינה. 

אם ניקח דוגמא מהחיים, אדם שמאמין שאי אפשר לסמוך על אף אחד, ההכרה שלו תייצר עבורו פעם אחר פעם את התסריט לסרט שבו האנשים שסביבו בוגדים בו, מועלים באמונו וחורשים מזימות מאחרי גבו. ובכל פעם שהסרט מוקרן בחיים שלנו אנחנו מאמינות בו עוד יותר "כי יש לנו הוכחות מוצקות לאמיתותו".

בהכרה שלנו קיימת מערכת של אמונות שמייצרת נוסחה החוזרת על עצמה. כמו בהוכחות בגיאומטריה שמתחילות במ.ש.ל. (מה שרצינו להוכיח) וכמובן שתמיד אנחנו מוכיחות זאת. באותו אופן פועלת ההכרה שלנו. היא מתורגלת להסתכל על העולם מזווית ראיה מסוימת, שמאפשרת רק למידע שתומך באמונות שלנו להיכנס ובכך להמשיך ולהנציח את אותה אמונה. לעומת זאת, מידע שיכול להפריך או לערער את האמונה שלנו, לא עובר בכלל את משקפי ההכרה, או מקבל פירושים והצדקות המאפשרים לנו להמשיך ולאחוז בה והפלא ופלא אפילו לחזק אותה. לא משנה מה קורה סביבי מה שמשנה זה הפירוש שאני נותנת לו, זה מה שקובע ומכונן את העולם שבו אני חיה. פרשנות זו שאנו נותנות לדברים היא הסיבה שאנשים שונים באותה סיטואציה יחוו דברים שונים לחלוטין שכמובן רק יאששו, יאשרו ויחזקו לכל אחד מהם את עולם האמונות שבו הוא חי. 

בחיים כולנו מתנהגים כמו קלינט איסטווד – הגיבורים הטובים והלא מובנים שנעשה להם עוול – ולכן יש להם את הזכות לשלוף בכל רגע, כי כמובן שהצדק איתנו. אבל ברגע שפגענו בקלינט איסטווד שמולנו הסתבכנו, כי גם הוא, בדיוק כמונו, חי במערבון שבו הוא הגיבור שמותר לו הכל. וכך אנחנו ממשיכות את אותו משחק שוב ושוב ומייצרות לנו סבל בחיים.

תכליתו של המשחק הזה היא להשאיר אותנו בהכרה שלנו. תכליתו היא להמשיך ולהנציח את אדנותה של ההכרה עלינו ולהותיר אותנו כלואות בסחרחרת המחשבות והרגשות ולהבטיח את קיומו של הסרט. במקום שאנחנו ניטול את המושכות לידינו אנחנו ממשיכות לשרת, להזין, לטפח אותה ולהעצים את שליטתה בנו. אז איך אנחנו מוציאות את עצמנו מהסרטים האלה, איך מדליקים את האור בקולנוע של ההכרה שלנו וחושפים את האשליה שהיא מייצרת, שמה שהיא מקרינה על המסך הוא האמת, המציאות? בעבודה רוחנית. 

כשאנחנו מודעות (ואו מקיימות כל משמעת רוחנית אחרת) אנחנו מתחברות אל הלב שלנו, אל המקום שנמצא מעבר להכרה ולגוף, לנוכחות האמיתית שלנו, למקום שהסרטים האלה אינם יכולים לגעת בו. בכל פעם שאנחנו הולכות מעבר להכרה שלנו אנחנו מכניסות אור לתוך אותו אולם קולנוע חשוך ורואות שזה רק סרט ואפשר לעצור את ההקרנה. בכל פעם שאנחנו מצליחות לעמוד במקום הזה אנחנו עושות צעד אחורה מההזדהות השלמה והמוחלטת שיש לנו עם הסרטים שלנו ומתחילות להכיר וללמוד אותם כמשהו נפרד מעצמנו. אנחנו מתחילות להבין שהם יצירי כפנו, פרי אמונותינו ולא המציאות "האובייקטיבית". ההתבהרות הזו מאפשרת לנו להבין שהאמונה קודמת למציאות ומייצרת אותה ולא להפך. דווקא החזרה האינסופית הזו של הסרט היא זו שמעירה בתוכנו את הספק וגורמת לנו להתחיל ולחפש משמעות, הגיון, שיסביר את הקיים ויביא מזור לסבל. השאלות שמתעוררות בי, מאפשרות לי ליצור הזרה מסוימת מההזדהות המוחלטת שהייתה לי עד כה עם הסרט של ההכרה שלי ולראות את עצמי כשחקנית והשחקנית שנגלית לי, היא שמאפשרת לי למצוא את הצופה שבתוכי… דווקא חשכת הקולנוע היא שמאפשרת לי למצוא את האור שאני. 

יחד עם ההתעוררות לכך שזה סרט של ההכרה שלנו אנחנו מגדילות את מרחב האפשרויות שלנו. אם קודם היינו שבויות רק באותה עלילה והיא הייתה האפשרות היחידה שקיימת, ברגע שהדלקנו את האור נפתחות בפנינו אלטרנטיבות חדשות שלא היו קיימות בחשכה. רק כשאנחנו מבינות שזה הסרט שלנו אנחנו יכולות לראות שאפשר לבחור גם אחרת ומגדילות בכך את החירות שלנו. ההבנה שאנחנו המפיקות, הבימאיות והשחקניות הראשיות בעלילה, מביאה אותנו לעמדה של עצמה, למקום שבו אנחנו מבינות שבידנו היכולת לשנות. אנחנו יכולות לדוגמה להחליף ז'אנר ולייצר סוג אחר של סרטים שתומכים באבולוציה הרוחנית שלנו. כמו ליצור סרטי דיסני שבהם תמיד הטוב – קרי הלב – מנצח את ההכרה. ואפשר לאט לאט עם הרבה אהבה וסבלנות לעצמנו לצאת לחלוטין מהקולנוע של ההכרה אל המרחבים המוארים של עצמי.

כדי לצאת מהקולנוע של ההכרה עלינו להכיר לעומק את הבימאי של הסרט, את התסריטאי שכתב אותו, להכיר את הילדה שבתוכנו שגדלה להאמין בסרטים האלה כמציאות ושם לעשות עבודת מודעות וריפוי עמוקים (כי רק כשאנחנו מאמינות לסרט יש לו שליטה עלינו). הילדה שבתוכנו מנקודת מבט של חולשה וקטנות מול העולם חוותה חוויות מסוימות ובחירת הרגשות והפעולות שלה מולן, עיצבו את אמונותיה על המציאות, אמונות שמעולם לא עצרנו לבחון אותן אלא תמיד היינו עסוקות בלהוכיח לעצמנו את צדקתן. כך שלא חשוב בני כמה אנחנו, מי שבעצם קובעת עבורנו איך חיינו נראים, היא אותה ילדה בת שלוש שלא היו לה הכלים והמודעות להתמודד עם הקרמה שלה.

כשאנחנו מטפלות ומרפאות את מי שהיא התסריטאית והבימאית שבתוכנו, מחלצות אותה מהאמונות המגבילות שיש לה על המציאות ועל עצמה, מחוסר הביטחון, מהפחד, מחוסר האמון, מהפחד מכאב וכיו"ב.. כשאנחנו מגדלות מחדש את הילדה שבתוכנו ומעניקות לה חוויה מתקנת. אנו מאפשרות לה לבחור מחדש – מול תפיסת עצמה והמציאות – בביטחון, באמון, בערך עצמי, ביכולת לאהוב ולהיות נאהבת, בנכונות ליטול אחריות על החיים ולהכיר את עצמה, ובכך אנו משנות את המציאות שאנו חיות בה מן הקצה אל הקצה.

חשוב מאוד לדעת, כדי לא להיכנס לסרט אחר של ההכרה, שרוצה הכל עכשיו ומיד או שהיא מתייאשת, שזה לא קורה ביום וגם לא בחודשיים. זהו תהליך עמוק, ארוך ויפה מאין כמוהו, שאין צורך להגיע לסופו כדי לחוות את מהותו אלא, בכל צעד שאנו עושות בדרך הזו, אנחנו הופכות חופשיות יותר, שלמות יותר, אמיתיות יותר, מלאות בטחון יותר או בקיצור יותר ויותר מי שאנחנו באמת – העצמי ולא ההכרה.

עבודה רוחנית רצינית, כזו הנעשית מתוך אמון בעצמנו ומחויבות לדרך שלנו, לוקחת אותנו למסע הכי נפלא שיש לחיים האלה להציע לנו. היא משחררת אותנו מהאשליה שמייצרת כל כך הרבה סבל ומלמדת אותנו איך לחיות את האמת המבורכת ומלאת היופי שבאנו להיות ולחיות כאן.

אז מי רוצה לחיות כלואה בסרט כשהמציאות היא חירות?

ליצירת קשר ופרטים נוספים על חגית מרום