מאת: פורטל אלטרנטיבלי, רותי טל
פעמים רבות אנו מגיעים לראיון עבודה, עם ידע רב וניסיון עצום ובכל זאת מישהו אחר- פחות מתאים מקבל את העבודה. מה עושה את ההבדל?
לפני הרבה שנים עבדתי בעיתון הקיבוצים "יחד". אל המערכת הגיעה כתבת צעירונת (לצורך העניין נקרא לה יעל). יעל הייתה הבחורה הכי מכוערת שראיתי מעודי, היה לה אף ממש גדול, שפתיים צרות ולחיים שקועות. רק עיניה של יעל היו עיניים תכולות גדולות ויפות. אולם, יעל הסתובבה בעולם בתחושה שהיא הבחורה הכי יפה עלי אדמות. למרות כיעורה הרב, היא שידרה לסובבים אותה: אני הכי יפה! אני שווה! בחורים רבים ביקשו את קרבתה של יעל.
איך זה ייתכן אתם שואלים? התשובה פשוטה: יעל בטחה בעצמה, האמינה באמת ובתמים שהיא יפה, שידרה תחושה זו לכל הסובבים אותה וגרמה להם להאמין שהיא יפה למרות הנתונים הפיזיים שלה.
מסיפורה של יעל הסקתי שתי מסקנות:
1. כשאדם בטוח בעצמו ומכיר בערכו הוא מקרין זאת כלפי חוץ.
2. הסביבה מושפעת מהשדר שאנו מעבירים לה ומתנהגת בהתאם.
ועכשיו צאו וחישבו: פעמים רבות אנו מגיעים לפגישה חשובה, ראיון עבודה, עם ידע רב וניסיון עצום ובכל זאת מישהו אחר- פחות מתאים מקבל את העבודה. מה עושה את ההבדל? כמובן השדר שאנו מעבירים.
בדרך אל הטופ- אל חיים מאושרים ישנם עבורנו שני מסלולים: מסלול הפחד והכאב ומסלול האהבה והלב.
במסלול הפחד והכאב נמצא הקורבן, זה שאינו לוקח אחריות על חייו, אינו מאמין בעצמו ומונע מפחד.
במסלול האהבה והלב נמצא מי שלוקח אחריות על חייו אוהב את עצמו באמת, מכיר בערכו ומונע מאהבה.
ברור שכולנו חפצים במסלול האהבה. מה מונע מאיתנו להיות שם?
אנו מחזיקים באמונות שליליות על עצמנו אמונות שאיננו מודעים להן. אמונות אלו נוצרו במהלך הילדות המוקדמת שלנו. למשל, האמונה:"אני לא שווה". הבה נניח שכאשר הייתי ילדה, הורי הנפלאים חשבו שתפקידם לגונן עליי. מתוך כוונה טהורה וטובה הם גוננו עלי מאוד. הגנת יתר זו גרמה לי להאמין ש"אני לא יכולה לבד" ואם איני יכולה לבד אז "אני לא שווה" עובדה, אני זקוקה להגנה אפילו הורי (הסמכות העליונה בעיני ילדה קטנה) חושבים כך.
זה היה הרגע בו הילדה הקטנה החליטה: "אני לא שווה"! השנים חלפו, בגרתי, למדתי, רכשתי חברים, התקדמתי בחיים ושכחתי מהאמונה הקטנה הזו שהחזקתי בה. אבל, האמונה לא שכחה אותי. היא התיישבה בבטני במקום בו יושבת הילדה הפנימית שלי ולכל מקום בו אלך היא באה איתי
אם אני הולכת לראיון עבודה, לפגישה, ללימודים מבלי משים ומבלי דעת בשפת הגוף שלי אני מקרינה: "אני לא שווה". כל חיי אני פועלת בחסות אמונה זו והיא משבשת את חיי.
אז מה עושים? איך משנים את השדר שאנו מעבירים לסביבה? כיצד משנים את האמונה בבטן? או שאלת השאלות כיצד נלמד להכיר בערך עצמנו לאהוב את עצמנו באמת?
התשובה מורכבת: זהו תהליך! ראשית עליי להעלות אל המודעות את האמונה השוכנת בתוכי ובהמשך עלי למצוא דרך לשתול במקומה אמונה אחרת, אמונה המונעת מאהבה, לא מפחד.
מכירים את סיפורו של הפיל? בקרקס נולד פיל קטן. המאמן שלו קשר את רגלו אל עמוד על מנת שלא יברח. בכל פעם שהפיל ניסה לרוץ קדימה, הוא חווה כאב עצום ברגלו הקשורה. לאט לאט הבין שכדי שלא יכאב לו עליו להישאר במקום וויתר על הרעיון לרוץ קדימה. ברור שבבסיס הויתור הזה עמד: פחד מכאב!
הבה נתיר את החבל הקושר אותנו לעץ הבטוח שלנו ונחפש דרך ללכת קדימה להתקדם אל מסלול הלב והאהבה.
