מאת: פורטל אלטרנטיבלי, ליסה גרוסמן
אילוף שדונים להורים – כיצד להתגבר על מחשבות שליליות.
"אין לי זמן, אני עסוק"… "אעשה את זה אחר כך, לא לדאוג"…
שמעתם את המשפטים האלה במשפחה שלכם, אצלכם או אצל הילדים? מי שאומר את זה באמת מאמין במה שהוא אומר, אך יחד עם זאת הוא גם מודע לכך שזה "תירוץ".
כמו שילדים אומרים: "תסמוך עלי, אני אדע מתי להכין שיעורי בית" כאשר גם ההורה יודע וגם הילד, שהימים שבהם סמכו על הילדים ליזום את הכנת שיעורי הבית ללא תזכורת- חלפו להם מזמן או שאף פעם לא היו. לאחר חשיפה מרובה לתירוצים מסוג זה, הורים מתחילים לסגל לעצמם משפטים כמו "אני מוותר, אין לי כוח יותר", "זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, מתי שהוא יהיה מוכן הוא יעשה", "עד הנישואים.. הצבא.. אחרי הצבא.. זה יעבור".
השקרים הקטנים שאנו מספרים לעצמנו ושהילדים מספרים לנו ולעצמם, הם פרי מחשבתו של ה"שדון". ה"שדון" הוא מטאפורה למפלצת הפנימית הקטנה שחיה בתוכנו מגיל צעיר ולוחשת לנו כל הזמן את מה שאנו רוצים לשמוע כדי לא להתמודד עם בעיות, כדי לעצור את עצמנו מלקיחת סיכונים וכדי לעודד דחיית מטלות שאנחנו לא אוהבים במיוחד. מושג ה"שדון" ככלי בהדרכת הורים, בקואצ'ינג ובטיפולים אחרים שמוכרים כ"טיפול קצר מועד", הוא המצאתו של ריק קרסון, מחבר הספר "לאלף את השדון". לפי דבריו, אנחנו לא השדון וברגע שאנחנו מכירים בכך שאנחנו שתי ישויות נפרדות נוכל לטפל בדברים המפריעים לנו ובאמת לצמוח. בהדרכת הורים אני מלמדת הורים כיצד לזהות ולאלף את השדונים שלהם עצמם, וכן כיצד להתמודד עם שדוני הילדים.
גם הורים אומרים לעצמם: "אין לי כוח, אעשה את זה אחר כך", "אני עסוק מידי" או משפטים כמו "אינני רוצה לקלקל את הקשר הטוב שיש לי עם הילד, לכן לא אעלה את הנושא, זה לא שווה את זה". ובאותה נימה – "הוא לא ישתנה לעולם, ככה נולד הילד וכך יהיה אז חבל על המאמץ", או- "בעלי לא ישתנה לנצח, אי אפשר לסמוך עליו אז חבל על המאמץ לבד עם הילד".
המשפט הנפוץ ביותר שאני שומעת בהדרכת הורים הוא – "ניסיתי הכל ודבר לא עובד". לכל משפטי השדון יש אלמנט של אמת, אם כך, מה הורה יכול לעשות כדי לאלף את השדון המשמר את ההורים ואת המשפחה כולה בסטטוס קוו השלילי?
השלב הראשון הוא "פשוט לשים לב" ""simply notice שיש שדון, ולזהות את ה"טריגרים" שלו – מתי הוא מופיע. השדון הספציפי שאני מתייחסת אליו, שהוא הערמומי ביותר, הוא שדון הדחיינות הלוחש לנו וגם לילדים שלא כדאי לעשות משהו עכשיו כי "זה דורש מאמץ רב מידי.. אולי זה לא יעבוד.. אולי אכשל.. וכו'". השדון מתבסס על אמונות שהפכו להנחות יסוד שלנו. אמונות שאימצנו בגלל שהן נוחות כמו- "אם הילד, לא למד עד עכשיו, הוא לא ילמד". הנחת היסוד הזו מתבססת על האמת- אכן קל יותר ללמוד דברים בגיל צעיר מאשר בגיל מבוגר. יחד עם זאת אנו יודעים שהלמידה בחיים ממשיכה. ככל שאנו לומדים ומלמדים אנו מחזקים את עצמנו ואת סביבתנו.
"אם הילד יבין באמת למה חשוב שיעשה משהו הוא יעשה את זה, אולי צריך עוד הסברים ואני אשם שלא עשיתי את זה". יש בזה אמת. כל אדם נוטה לעשות דברים שהוא מבין מה הרציונאל העומד מאחורי עשייתם- הרווח וההפסד. הלא נכון הוא שלא כל אדם מבין מה הרווח וההפסד מפני שקיימת האימפולסיביות המניעה לפעולה מתוך סיפוק מיידי. זו הסיבה לכך שהסברים חוזרים לא תמיד מספיקים למען לימוד התנהגות חדשה.
"אסור להכריח, כדאי להמתין עד שהילד יתבגר וזה יפריע לו". יש גם בכך אמת. ככל שהילדים מתבגרים הם מפנימים טוב יותר דברים מסוימים שלא הבינו קודם לכן כמו- משמעות לוח זמנים, חשיבות כישורים חברתיים ונימוסים תקינים וכן את הרווח שבחדר מסודר. מה שלא נכון הוא שזה קורה תמיד- גם כשהמתבגר מראה נכונות והתעניינות בתחומים שמעניינים אותו, לא תמיד הוא יתעניין בדברים אותם הוא חייב לעשות (ואתם יודעים מה הם הדברים האלו). וגם- לא תמיד כשהוא בן 25, 30 וכן הלאה, הדברים ה"חשובים" שדורשים מאמץ יהיו חשובים לו ולכן הוא ידחה אותם.
לסיכום השלב הראשון – יש להבין את השדון ולתפוס אותו. בהדרכת הורים אני משתמשת במטאפורה של להאיר עם פנס את פניו של השדון המתחבא במערה של כולנו, וכך הוא לא יוכל להתחבא עוד. כאשר אנו יודעים שהוא עומד מאחורי הרבה מהטעויות שאנו עושים, שהוא עוצר אותנו ושומר אותנו תקועים, אנו יכולים להתקדם לשלב הבא.
השלב השני הוא "לשחק עם אופציות", או במילותיו של קרסון "playing with options." במקום לפעול ממקום של אילוץ, לפעול ממקום של בחירה- לבחור בדרך פעולה כזו ולא אחרת מפני שהיא מכבדת את הערכים שלנו ולא לפעול ממקום של נוחיות או פחדים. לכן כשאנו בוחרים באופציה לדוגמה של תגובה בצעקות, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו עד כמה זה מסייע לנו בדרך לערך הקניית כישורי עצמאות ואחריות. אם אנו רואים שאין רווח לתגובה הצעקנית אליה אנו רגילים, שאין תועלת בטון הכעוס ובפרצוף החמוץ שמבהיר לילד – "אל תתעסק איתי, זה הסוף שלך", אולי אפשר למצוא דרך אחרת להוציא אנרגיה ברגע הכעס, לשוב לזירה באסרטיביות במקום באגרסיביות, להצהיר את הבקשה באופן ברור ולתת לילד אופציות לפעולה. בהדרכת הורים אני מבקשת מהורים לנסות מתן אופציות לילד, שביניהן ישנן שתי אופציות לביצוע המטלה בדרכים שונות ואופציה שלישית שמשמעותה- אי ביצוע המטלה במחיר של איבוד זכות. במילים אחרות- להסביר לילד מה הוא הרווה ומה הוא ההפסד של כל אופציה בכדי שיבין שגם בפניו עומדת בחירה.
"תהיו בתהליך" ולפי קרסון- "being in process".להיות בתהליך של ניסוי וטעייה. להבין ששינויים אינם באים באופן מיידי אלא לאחר תקופת התנסות. אני מבקשת מהורים בהדרכת הורים לרשום באופן יומי את השדון שמשפיע על התנהלותם שלהם ולשאול שלוש שאלות:
האם מה ששמעתי עכשיו הוא נכון במאה אחוז?
אם לא – מה לא נכון?
איך ההקשבה לשדון תשפיע על ההתנהגות שלי ועל התוצאה הסופית שאני שואף לראות אצל הילד?
לדוגמה, אם המחשבה היא- "הילד עושה את ___ בכוונה", אז תרגיש שהוא מנסה להזיק לך, לגרום לך סבל. מה נכון לגבי זה? יכול להיות שהילד כועס על ההורה ורוצה שהוא גם יסבול. מה שלא נכון הוא שבדרך כלל לא עומדת מחשבה רבה מאחורי התנהגויות הילדים- ואפילו המרדנים ביותר. לרוב ילדים נוטים להגיב, לפלוט ובסוף להצטער. איך המחשבה על השדון הספציפי הזה ישפיע על התנהגות ההורה?- ההורה יאשים את הילד, יביע כעסים, עונשים ארוכים ולבסוף ייווצר נתק בתקשורת. הילד יתחיל להרגיש שההורה צודק- שהוא באמת עושה בכוונה כל פעם, הוא רע, אינו שולט ואין סיבה לשנות את זה.
לסיכום- השדון הזה שאני מכנה אותו "קריאת מחשבות", גורם להתנהגות לא רק להמשיך, אלא להתעצם ולהצמיח "שדוני ילדים".
אני מזמינה הורים לחשוב ביניהם ובמפגשי הדרכת הורים על אלטרנטיבות ל"חשיבה השדונית", כמו:
בכל שלב בחיים אפשר לשנות התנהגות.
זה לא משנה מי אשם, מה שחשוב זה הפתרון.
הילדים זקוקים להורים שיכוונו אותם בכל גיל, גם כאשר הם גדולים הם זקוקים ליעוץ ולכן חשוב לי לא לוותר.
אני צריך לשמור על אופטימיות אך לא לדרוש שלמות.
הילד שלי יותר מאתגר מילדים אחרים, לכן עלי למצוא פתרונות יצירתיים וייחודיים.
אני יכול לנסות, אולי אעשה טעויות אך זה עדיף מאשר לא לנסות כלל.
הפתגם שיכול להפוך למנטרה של הורים או של כל אחד הוא- "act or be acted upon"- פעל או שיפעילו אותך, ומי יפעיל אותך? – השדון כמובן. היזהרו.
ליצירת קשר ופרטים נוספים על ליסה גרוסמן
