מאת: פורטל אלטרנטיבלי, יוסף וקנין
האם אנחנו מפנקים את ילדינו יתר על המידה ומה הנזקים שאנחנו עלולים לגרום להם בגלל עודף פינוק וחסות יתר
הורות בעידן המודרני גורמת לעיתים להגנת יתר ופינוק אין סופי של ההורים. אומרים לכם שאתם מפנקים את הילדים יותר מידי? כל אחד ואחת מאיתנו שמע את הסביבה (לפעמים זה הסבא, לפעמים זו הסבתא ולפעמים אלה חברים) אומרים לנו: "די לפנק", "את מפנקת אותו יותר מידי" ועוד…. אז כדאי שתדעו שפינוק יתר וחסות עודפת (Over protection) עלולים לגרום לנזק אצל הילדים שלנו.
מהו פינוק?
פינוק הוא מתן שירותים מיותרים לילד ועשיית דברים שהוא יכול לעשותם בעצמו, מילוי תפקידים שהוא יכול למלא בכוחות עצמו. למשל: הלבשת ילד שיכול להתלבש לבד, האכלת ילד שיכול לאכול לבד וכיו"צ. בנוסף, פינוק בא לידי ביטוי כאשר ילד מבקש ומקבל כל מה שהוא רוצה ומתקשה בדחיית סיפוקים. חשוב לציין כי פינוק הוא לא חיבוק ונשיקה, כי מזה כל המרבה הרי זה משובח.
הורה מפנק מחזיק באמונה / דעה שהילד הוא הדבר המרכזי בחייו. כלומר, על ההורה להתאים את המציאות אל הילד, למנוע ממנו כל תסכול, מצוקה וכאב. למעשה, תפקיד ההורים הוא להעניק, לתת ולרגום לילד להיות מרוצה ומאושר ללא גבול.
המחיר – כשההורים עושים עבור הילד דברים שהוא יכול לעשותם לבד, הוא לא מתאמן בשדה העשייה והתרומה, ולא חווה שיתוף פעולה. הוא מפתח השקפה מוטעית על החיים ועל עצמו שיסודה: "אני נולדתי לקבל וליהנות, ומגיע לי לחיות כנסיך ללא מכשולים". כך נמנע מהילד לפתח את יכולותיו. חשוב לזכור שתסכול מסוים הכרחי להתפתחות. כשמוותרים בצורה מוגזמת לילד ועושים במקומו, המסר שהוא קולט הוא מסר שאני לא מסוגל, ו/או שאחרים חייבים לשרת אותי. כך מתפתחת אצלו תמונת עולם מעוותת, הן לגבי עצמו והן לגבי זולתו. במישור הרגשי, ההורים המפנקים מנסים להיטיב, לשפץ ולתקן את מערכת היחסים ביניהם לבין הילדים ואת מערכות היחסים בין הילד לבין חבריו.
ילד מפונק חש מקופח בכל פעם שהוא אינו במרכז, כשהוא לא מקבל את מה "שמגיע" שלו. ככל שהוא יגדל, כך תחושת הקיפוח תלווה אותו לאורך כל החיים. ההורה חושב שבעתיד הילד יעריך את הנתינה ואת המסירות שלו, אך זה לא קורה. ההיפך הוא הנכון. ככל שנותנים לו יותר, הילד המפונק מעריך פחות את הנתינה של ההורים, וההורה, ככל שהילד מתבגר, מפתח כעס, תסכול וביקורת. גם הילד חש אומלל, כי הוא לא יודע לתת, אלא רק לקבל. בעצם, על ידי לקיחת תפקיד ה"נותן" הבלעדי, מונע ההורה מהילד את יכולת הנתינה ואת הסיפוק שבנתינה. התנאי לערכו – רק אם אני במרכז והדברים נעשים כמו שאני רוצה, אני מרגיש שייך.
אדלר חידש בכך שכתב על ילדים מפונקים וילדים מוזנחים כמשהו זהה. לטענתו, שני סוגי החינוך האלה גורמים לילדים להגיע לאותו מקום. ילד מפונק הוא ילד מוזנח נפשית ורגשית שאינו מכיר את עצמו. הסימפטומים דומים בשני המקרים, אף שהדרך אליהם שונה. הדור שסבל בילדותו ממלחמות ומשברים הפך לדור של הורים מפנקים, והילדים שלהם שהפכו להורים היום מתקשים מאוד בתפקיד ההורות ובהתמודדות עם מצבים שונים. זו הפכה לתופעה חברתית. ילדים של פינוק כמעט אף פעם לא ימרדו כי הם נמצאים במרכז. היצירתיות שלהם מתבטאת במציאת דרכים לשמור על עצמם במרכז, ולכן יש פחות מוטיבציה למרוד בהורים.
חסות יתר
קיים דמיון רב בין פינוק ובין חסות יתר, ובדרך כלל שתי הדרכים הללו שלובות זו בזו. פינוק, כאמור, פירושו עשיית הדברים שהילד מסוגל לעשותם בעצמו ואספקה מתמדת של פתרונות לקשיים מזדמנים, בעוד שחסות יתר היא ניסיון להגן על הילד מפני כל קושי, כל מצוקה, כל אמת קשה ולא נוחה. חסות יתר מעמיקה את תחושת הנחיתות – את תחושתו של הילד כי הוא חלש, קטן וזקוק להגנה וכי העולם קשה ואכזר. לדוגמה: חסות יתר היא הבטחה לילד שהטיול שהוא הפסיד עם חבריו לכיתה היה טיול לא מוצלח. הורים שמחנכים בדרך זו לא מאפשרים לילד לפגוש את המציאות כפי שהיא, אלא מסדרים את המציאות בעבורו. הילד המוגן בחסות יתר חש חוסר יכולת וחוסר אונים, כי לא הייתה לו הזדמנות להתגבר על קשיים. הוא תלותי ולא יודע להתמודד עם תסכולים. יכולת העשייה והתרומה שלו מוגבלת. ילדים אלו נעלבים בקלות, בוכים ומצפים לפיצוי מהחברה. לרוב יש להם בעיות חברתיות. ילד, שפותרים עבורו בעיות שהוא יכול לפתור בעצמו, קולט את המסר שהחיים יתאימו את עצמם אליו, ובעיותיו תיפתרנה על ידי אחרים. כשזה לא קורה הוא חש מקופח.
הורים המעניקים חסות יתר כשיטת חינוך, עושים זאת מתוך רצון לגונן על ילדיהם, למנוע מהם צער, תסכול, מצוקה וכאב, ומתוך כוונה להראות לילדים עולם ורוד, יפה וחיובי, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם מציאות קשה יותר. הילד מפר זאת כאילו הוא חסר אונים, מסכן, שהחיים מלאים בסכנות ולא סומכים עליו. גישה זו מונעת מילדים תהליך של הסתגלות לחיים, התנסות בפתרון בעיות ופיתוח דרכי התמודדות עצמית.
בפינוק, הורים מפנקים את הילד מפני שבעיניהם הוא מיוחד במינו. הילד המפונק מאמץ רעיון זה אל לבו ונאחז בו. הוא ראשון המשוכנעים בהיותו מיוחד ובזכותו להיות מועדף על פני כולם. לעומת זאת, חסות יתר מדגישה את חוסר היכולת של הילד, ואת העובדה שהוא קטן וחלש ואינו מסוגל להתמודד לבדו עם החיים. אם רעיון זה נקלט בתודעתו של הילד, הוא יגדל ויהפוך להיות אדם מיואש, המשוכנע באפסות ערכו ומחפש אחרים שעשו עבורו ויגנו עליו.
אפשרות נוספת היא שהילד ינסה כל חייו להוכיח שהוא יכול להתמודד עם החיים, ואז יקלע לחיים של עשייה אינטנסיבית כפייתית ברצף של הוכחות לכוחותיו. יתכן וילד שמורגל לחסות יתר יעדיף להתמקד במשימות קטנות שבהן הוא יכול לעמוד, וידכא כל יוזמה וכל יצירתיות שקיימות בו.
אז מה לעשות?
נסו למצוא את האיזון הנכון…. תוכלו תמיד להיעזר באיש מקצוע כדי לעשות את ההתאמות הנכונות ביותר בעבור ילדיכם.
בהצלחה!
