חשוב לך מה חושבים עליך?
מאת: פורטל אלטרנטיבלי, חגית מרום
בעולם האשליה כולנו חרדות לאגו שלנו – מה יחשבו עלינו, כיצד יתפסו אותנו… מה ההבדל בין אגו לערך ואיך לומדים להבחין ביניהם?
בעולם האשליה כולנו חרדות לאגו שלנו – מה יחשבו עלינו, כיצד יתפסו אותנו, האם אנו מצליחות ליצור את הרושם שאנו רוצות באחר… שנים רבות עוברות עלינו בניסיונות נואשים לייצר דימויים ולעטות מסכות שישיגו בדיוק את התדמית שאנו רוצות לייצר ובעמידה בלתי פוסקת על המשמר, כדי לא להתיר לאף אחד להיכנס פנימה ולגלות את האמת הקשה והכואבת של היותנו… לא מושלמות…
מגיל צעיר מאוד לימדו אותנו שכדי לזכות באהבה, הערכה, הכרה, עלינו להיות לא פחות ולא יותר ממושלמות, ללא ממתום. ומה לעשות שאין כאלו בנמצא? הבעיה היא שאנחנו חשבנו שזה רק אנחנו. כולן תמיד נראו כל כך בטוחות בעצמן, יודעות בדיוק מה הן רוצות מהחיים. ואנחנו? אנחנו לא הבנו מה רוצים מאיתנו? ולמה הדברים הם בניגוד גמור לתחושותינו הפנימיות ולמה שהלב אמר לנו שהמציאות צריכה להיות? הסתירה הזו בין תחושותינו והידע של הלב שלנו (שנבע מגלגולים רבים של עבודה רוחנית), לבין המציאות שסביבנו, יצרה בתוכנו תחושה של חוסר יכולת לקרוא את המציאות, כפי שאחרים נראו מסוגלים לקרוא אותה. תחושה זו גרמה לנו לאבד את האמון בעצמנו ולחיות בניסיון נואש להסתיר את "חריגותנו", או לחילופין להתנתק מן העולם.
בין אם בחרנו בצורת "התמודדות" הראשונה או השנייה, הדרך מכאן קצרה לאבדן הערך העצמי שלנו וליצירת זהות פיקטיבית, כואבת ומצוקתית. זהות הזקוקה להזנה, הכרה וחיזוק בלתי פוסקים מן החוץ, כדי לנסות וליצור לעצמה אשליה של ערך, או במילה אחת האגו שלנו. ברגע שנפלנו אל תוך המלכודת של האגו אנו הופכות משועבדות למבט של האחר, מצד אחד בניסיון לגרום לו לא לחוש מה אנו חושבות באמת על עצמנו ומן הצד השני בניסיון ליצור בו דימוי של עצמנו שיתאים למה "שאנו חושבות שאנחנו צריכות להיות" כדי שיאהבו ויעריכו אותנו. הבעיה שהמשחק הזה אינו מייצר דבר מלבד הגברת הסבל וצמצום של הערך העצמי המועט שעוד נותר לנו.
נסביר זאת בדוגמה. אם ההכרה שלי מנסה לייצר דימוי של סופר – וומן, גדולה מהחיים, טובה יותר, חכמה יותר, רוחנית יותר לא חשוב מה יותר, אני מייצרת בלון גדול ונפוח המטיל צל על כל מי שסובב אותי. ההכרות שסביבי מייד נכנסות למצב של תגובה, כי מי רוצה לעמוד במקום של להיות פחות. ברגע שאני שם מסתובבת עם האגו שלי לראווה, כל ההכרות שסביבי ישלפו סיכות על מנת לפוצץ את הבלון הנפוח. בדיוק כפי שבלון נפוח נראה כשמורידים ממנו את האוויר זו, תהיה התוצאה של הדימוי העצמי שלי לאחר כל התנסות כזו. כמובן שההכרה, בניסיונותיה להמשיך ולשחק את המשחק, תאשים את העולם והאנשים – שלא יכולים לפרגן, שחיים בתחרות מתמדת… כל זאת במטרה למנוע ממני לראות את האמת על עצמי. ואני? אני כמו תמיד, אספוג פגיעה קשה וכואבת לאגו שלי – שאני עדיין מבלבלת אותו עם הערך העצמי שלי – ובכך אאבד עוד חלק מערכי בעיני עצמי. כתוצאה מכך, עדיין שבויה במשחק של האגו ובצרכיו, אנפח בלון גדול יותר כדי לחפות על הכאב, לנסות להגדיל את ערכי בעיני עצמי וסוף סוף לקבל את התגובה המיוחלת מהעולם וחוזר חלילה…
אז מה ההבדל בין אגו לערך ואיך לומדים להבחין ביניהם? האגו שלנו הוא יציר של האשליה ותכליתו היא להותיר אותנו שבויות בה. כל עוד אנו טועות לחשוב שהאגו שלנו והאישיות הפיקטיבית שהוא יוצר הן אנו עצמנו, אנחנו ממשיכות להיות משועבדות למשחק הזה שמוציא אותנו מעצמנו כל הזמן. כל עוד אנחנו שבויות בעולם הזה, שבו האגו שלי הוא אני, אנחנו מנסות נואשות להגדיל את ערכנו העצמי על ידי קבלת אישור בלתי פוסק מהסביבה שלנו – על גדולתו של האגו שלנו – והופכות תלויות לחלוטין בחסדי מבטו של האחר. האגו מפנה את מבטנו אל החוץ, שבוי לגמרי בדימוי שלו בעיני הסביבה, הוא חי וניזון ממשחק ההכרות של: מי יותר ממי, מי פחות ממי, מי חכמה יותר, מי טיפשה יותר, מי חשובה יותר… אין שום חשיבות אם האגו שלנו הוא "אני הכי טובה מכולם" או "אני הכישלון הגדול ביותר שהעולם הזה זכה להכיר", בשני המקרים המבט הוא חיצוני, משווה אותי לעולם וגורם לי לאבד את הקשר שלי עם עצמי.
הדמיון שקיים בינינו מטעה אותנו לחשוב שאנו צריכות להימדד באותם מדדים. המצב הזה הוא אבסורדי בדיוק כמו אם היינו משוות בין שלושה מתחרים שונים באולימפיאדה. כולם אולי גברים, לכולם אולי מערכת שרירים מפותחת, אבל כאן נגמר הדמיון כי האחד שוחה חזה השני זורק דיסקוס והשלישי רץ למרחקים ארוכים. אז איך בכלל אפשר להשוות? בדיוק באותו אופן, הניסיון להכיל על כולנו את אותם המדדים, הוא כושל ואבסורדי באותה מידה.
למרות חוסר ההגיון הגלוי לעין, מנגנוני הדיכוי והשליטה החברתיים פועלים באופן זה. מגיל מאוד צעיר אנחנו מקבלות את המסר הזה של למה את לא כמו כולם? למה ההיא ככה וההוא ככה ואת לא? מודדים אותנו ומסדרים אותנו לפי עקומות וסטטיסטיקות ומבחנים שונים ומשונים וקובעים לנו כמה אנחנו חכמות, מוכשרות, מוצלחות… אבל "הכיפוף הנורמטיבי" הזה פועל לדיכוי הקשר שלנו עם עצמנו. בניסיון להיות כמו כולם, בניסיון להיות יותר או פחות מכולם, או בניסיון להסתיר שאני לא כמו כולם, אנחנו מאבדות את עצמנו ואת הערך העצמי שלנו ומכניסות את עצמנו מרצוננו החופשי לבית הסוהר הגדול ביותר בעולם – נווה כמו כולן.
אם נתעכב לרגע על המבט של האחר, נגלה שגם הוא תלוי בתפיסתנו את עצמנו. מה שאני חושבת על עצמי הוא מה שאשליך על מבטו של הזולת. המבט של האחר הוא; מה שאני חושבת, שהם חושבים, כשהם חושבים עלי. אז קודם כל מי באמת יודעת מה עובר לאדם השני בראש ושנית כמה זמן מחשבה אנשים אחרים בכלל טורחים להקדיש לנו. האם אותן חמש דקות ביום שאותו אדם דיבר עלי שוות חיים של שיעבוד וסבל? של ניתוק מעצמי, מן הרצונות שלי ומהקול של הלב שלי?
בניגוד גמור לאגו, הערך העצמי שלנו אינו זקוק להזנה וטיפוח מן החוץ. הערך העצמי שלנו הוא המצב הקיומי הבסיסי והאמתי שלנו, ערכנו נובע מעצם קיומנו ואינו זקוק להיבנות מהישגים מן החוץ, מעצם קיומי אני בעלת ערך ורק הבלבול הגדול שבין אגו לערך, שיצר את הניתוק הזה בחוויה הפנימית שלנו, מוביל אותנו לצורך להבדיל ביניהם ולמצוא את הדרך כיצד לבנות את הערך, כדי לא להיוותר שבויות באגו.
כמו אותם ספורטאים בדוגמה הקודמת, ערכנו נמדד רק מול עצמנו. האם היום הצלחתי להיות יותר מדויקת בזריקה שלי, האם היום הפעלתי נכון יותר את השרירים שלי, האם נחתתי בדיוק על הקו… באותה דרך, אני בונה ומחזקת את הערך העצמי שלי, מתוך הסתכלות מתמדת ומודעת על עצמי ועל המאמץ המתמיד שאני עושה להשיג שיפור והתקדמות בדרך שלי ומקבלת את הקצב שלי ואת היכולות שלי בחמלה ובהבנה, מבלי ליפול למלכודת של האגו להיות יותר מ… ולהשתעבד למבט של האחר.
ערך עצמי, מפנה את המבט שלנו פנימה והוא אינו תלוי בדבר מלבד בנו וביחס שלנו לעצמנו. יש חשיבות עצומה לבנות את הערך שלנו בצורה מודעת ובלתי פוסקת. עם ערך עצמי אני בונה בטחון בעצמי, אני מגדילה את האהבה שלי לעצמי. ככל שאני בונה את הערך שלי אני משתחררת מעריצות מבטו של הזולת שנמצא בתוכי וגורם לי לחיות חיים של עבדות ושקר בניסיון לשמר את הדימוי שהאגו שלי חפץ ביקרו. הערך העצמי שלי הוא הכלי שהולך מתרחב וגדל בתוכי ויכול לאפשר למהותי העמוקה להתגלות, כשאני מעריכה את עצמי, אני יכולה להרפות אל תוך חיי, להקשיב לעצמי ולהפוך את חיי למסע של הגשמה.
את הערך העצמי שלי עלי לבנות בהתמדה ובסבלנות, מתעלמת מסיפורי הכישלון של ההכרה ולומדת כיצד להיבנות מהתבוננות חיובית על עצמי הרואה את מאמצי ואת תהליך הלמידה שלי ונותנת להם ערך. התבוננות מודעת הלוקחת כל הצלחה שלי פנימה לתוכי, שואפת אותה ומאפשרת לה לחלחל ולקבל הכרה בתוכי וכך לבנות ערך עצמי. עם ערך עצמי כל הדלתות נפתחות בפני ואני יכולה להרשות לעצמי להירגע ולהרפות מול החיים, לא להיות יותר עבד של דימוי המושלמת, אלא ישות החותרת להגשמה עצמית, מעודדת את עצמה על כל צעד ושעל ומתירה לעצמה ללכת אחרי הקול של הלב שלה. ערך עצמי הוא חירות מהאגו, מהאשליה, מעריצות המבט של האחר ומהמחיר הכבד של דיכוי והתכחשות לאמת הפנימית שלי. ערך עצמי הוא כר נפלא לגידול חמלה, ענווה, אהבה, נתינה… כי כשאני משוחררת מלייצר דימויים בעיני עצמי והזולת, אני יכולה לפעול מתוך חופש ולשרת נאמנה את עצמי ואת הסובבים אותי.
לאט לאט ככל שאני לומדת להפריד בין האגו שלי לבין הערך ולבנות ערך עצמי אני מגלה שבעצם אין דבר לבנות ושמעצם קיומי אני ישות בעלת ערך וכל שעלי לעשות הוא להתיר לעצמי להכיר בערכי ולהרפות, בדרך זו אני יכולה לחיות מודעת ופועלת מתוך הערך העצמי שלי חופשיה להיות ולבחור מי אני, נאמנה לחלוטין לקול הפנימי שלי וחיה חיים של הגשמה ומשמעות.
להתיר לעצמי להיות בעלת ערך עצמי זה לבנות בתוכי מרחב שבו העצמי האמתי שלי יכול להתגלות וכמיהת הלב שלי יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.
ליצירת קשר ופרטים נוספים על חגית מרום
