מאת: פורטל אלטרנטיבלי, קבלה לעם- זאב סוביק
מושג האור, לפי חכמת הקבלה, מסמל את הכוח הכללי והקבוע שפועל מעל החומר, מחזיק ומחיה את כל התהליכים והתופעות בטבע.
עוד בהיותו נער בן 16 שנים בלבד, הבזיקה בעיני רוחו תמונה משונה ורבת השראה. הוא ראה את עצמו רוכב על קרן בהירה של אור, מפליג בשעטה מסחררת ברחבי היקום האין סופי. אך מיד עם הקיצו מן החיזיון החללי, החלו לנקר בראשו אלפי שאלות: האם דבר כזה אכן אפשרי? האם ניתן בכלל להתקיים במצב שכזה? ומה קורה לזמן, למרחב, ולשאר חלקי המציאות בתנאים שכאלו?
"השקעתי את כל חיי בהבנת טבעו של האור", אמר שנים רבות לאחר מכן האיש שהפך לימים לגדול המדענים של המאה ה-20, ויש שיאמרו גם בתולדות האנושות כולה. ואכן, הדימוי המסתורי והשאלות המרתקות שבאו בעקבותיו לא הרפו מראשו של אלברט איינשטיין עד יומו האחרון. כמו מתוך באר פלאים, הוא המשיך ושאב ממנו את אותו מעיין בלתי נדלה של רעיונות וגילויים מפתיעים ומעוררי תימהון, ששינו את פני האנושות לתמיד.
שנת הפלאות
"אני רק רוצה לדעת מה אלו-הים חושב. השאר הם פרטים קטנים…"
איינשטיין הבין בצורה אינטואיטיבית כי המפתח להבנת היקום טמון בהבנה נכונה של מושג האור. בסדרה של מאמרים מהפכניים ופורצי דרך שפרסם בשנת 1905, הידועה כ"שנת הפלאות" שלו, הוא קבע את מהירות האור כערך קבוע ומוחלט אשר ביחס אליו נמדדות כל התופעות ביקום. בהמשך לתורתו של ניוטון, הוא טען שהאור מורכב מחלקיקים יחידתיים המכונים "פוטונים". תגלית זו זיכתה אותו בין היתר בפרס נובל בשנת 1921, והביאה לו תהילה רחבה, הכרה ופרסום עולמי.
אך קרן האור שעליה חלם איינשטיין בילדותו הייתה יותר מאשר מקבץ מקרי של פוטונים המשוטט במרחב. בהמשך למגמת המדע הקלאסי של העת החדשה, הוא קיווה לחדור באמצעותה לתוך המהות הפנימית של החומר, ולפלח את החוקיות מופלאה ששולטת בכל תופעות הטבע. הוא אמנם לא היה אדם "דתי" במובן הרגיל של המילה, וודאי שלא האמין בקיומו של איזה "סבא שמימי" שמושך בחוטים מלמעלה, אך הוא כן האמין בכוחו של "אור התבונה" לבנות עולם יפה ומוצלח יותר. בהשראתו נשטפה האנושות באופוריה עצומה, בביטחון שהנה עומד המדע להגיש לה את אלוהים על מגש של כסף, מרופד במשטח של נוסחאות מתמטיות מדויקות להפליא.
אך במבט לאחור, 100 שנה אחרי "שנת הפלאות" הגדולה, 100 שנה של קפיצות מדעיות עצומות, התפתחות טכנולוגית מסחררת ושתי פצצות אטום, נדמה שההצלחה הייתה חלקית בלבד. אולי הגענו לגבול האור, אך לא מצאנו את הדרך לקפוץ לתוכו…
כפי שהודה איינשטיין עצמו במכתב שכתב לידיד בערוב ימיו: "לאחר 50 שנה של התחבטות בשאלה 'מהי קוונטה (יחידה) של אור', אני עדיין רחוק מהתשובה…"
אז רגע לפני שתותחיו הכבדים של מאיץ החלקיקים השוויצרי ממשיכים לרעום, ואולי גם רגע לפני שאנו שוקעים בתוך חור קיומי שחור, חכמת הקבלה מציעה דרך מעט יותר חסכונית ויעילה להבנת האור ומבנה היקום בכלל.
קרן אור רוחנית
"כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים,
הנה אז צמצם את עצמו בנקודה האמצעית…
ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו מלמעלה למטה
המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.
ודרך הקו ההוא האציל, וברא, ויצר, ועשה
כל העולמות כולם".
(האר"י הקדוש, עץ חיים, שער א, ענף ב)
מושג האור, לפי חכמת הקבלה, מסמל את הכוח הכללי והקבוע שפועל מעל החומר, מחזיק ומחיה את כל התהליכים והתופעות בטבע. אך בניגוד לגישת המדע הרגיל, המנסה לחקור את הכוח הזה באמצעים חיצוניים, הקבלה מסבירה שהאור אינו אלא תופעה פנימית, המתגלה בתוך האדם עצמו. כדי לחשוף אותו, אומרים המקובלים, עלינו לפתח מכשירי מדידה מסוג קצת אחר, מכשירי מדידה רוחניים. ותאמינו או לא, המדע המודרני בעצמו הוא שסלל בפנינו את הדרך לכך…
אין אור בלי כלי
אחת המסקנות המרתקות ביותר של תורת הקוונטים הייתה כי כל התופעות במציאות מושפעות בדרך זו או אחרת מן העובדה שאנו צופים בהן. ללא צופה, קובעת מכניקת הקוואנטים המודרנית, אין מציאות. מה שמדהים עוד יותר הוא כי בעצם העובדה שאנו צופים באובייקט מסוים אנו משנים בפועל את התנהגותו. כך, למשל, האור יכול להיות חלקיק וגל בו זמנית, הכול לפי מגמת הבדיקה. מכך יוצא שלעולם אין באפשרותנו לקבוע אמת ודאית אחת ומוחלטת, אלא הסתברויות של אמת בלבד. לכן, אומרת חכמת הקבלה, הגיע הזמן לעשות את הצעד הבא.
אלפי שנים לפני שגילה זאת המדע כבר ניסחו המקובלים את עיקרון ההשפעה ההדדית בין הצופה והנצפה במשפט "אין אור בלי כלי". הם ניסו להסביר כי בשביל לחדור לתוך השכבה הפנמית של החומר לא די במחקר חיצוני עליו, אלא עלינו גם להשתנות בעצמנו. היות ותכונת האור הבסיסית היא נתינה ואהבה ללא גבול, כך גם אנחנו צריכים לרכוש את אותה התכונה ממש, כלומר להיות כמו האור בעצמו, להידמות לו. ככל שאנו מפתחים את הרצון שלנו, כלומר הופכים את כוונת השימוש שבו מקבלה אגואיסטית לנתינה, כך אנו הופכים לכלי קיבול עבור האור העליון. אך מה הקשר – אתם ודאי שואלים – בין הפוטון, האלקטרון ושאר ידידיהם הדוממים ובין תכונות כמו אהבה ונתינה שעליהן מדברת הקבלה?
מנוחת האור
חכמת הקבלה היא ה"פיזיקה" של העולם העליון. היא מסבירה לנו כיצד יורדים הכוחות העליונים שלב אחר שלב, משתלשלים בהדרגה מן העולם הרוחני ויוצרים את עולם החומר. המקובלים שחוקרים את התהליך הזה מספרים לנו כי השורש הרוחני של התופעה הגשמית הקרויה בפינו "אור" הוא רצונו של הבורא למלא את הנבראים בשפע ובאהבה אין סופית. רצונו של הבורא להיטיב לנבראים הוא הערך המוחלט שביחס אליו נמדדים כל השינויים והתמורות במציאות, כפי שכותב בעל הסולם: "כל הריבויים והשינויים נעשים רק בהתפעלותם וקבלתם של הכלים, אבל האור העליון נמצא במצב מנוחה מוחלטת, כלומר בלי שינוי ובלי חידוש כלשהו" (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות).
העיקרון הזה מראה לנו כי הדרך להכרת הבורא תלויה אך ורק בנו. האור, כפי שאומר בעל הסולם, נמצא ב"מנוחה מוחלטת", כלומר יחסו כלפינו דומה לאלומת אור אדירה שאינה מפסיקה לעטוף ולהקיף אותנו בחום ואהבה. כל השינויים והתמורות מתרחשים אך ורק בתוך הרצונות הפנימיים של האדם עצמו, ומוקרנים כמו במקרנת קולנוע על מסך המציאות החיצונית. לכן, אל לנו לצפות שאם נשב בחיבוק ידיים, האור פשוט "ירד" מן השמים, אלא עלינו לפתח את עצמנו כך שנוכל להרגיש את נוכחותו התמידית והקבועה בתוכנו. כיצד עושים זאת?
מעבדת מחקר פנימית
כדי "לצאת" מן הסרט, סידרו למעננו המקובלים אמצעי מיוחד שדרכו אנו יכולים למשוך כוחות מן המערכת העליונה, ולגרום להם להשפיע עלינו. הספרים שהם חיברו מתארים את המצב המתוקן, המושלם, שבו אנו נמצאים בקשר הדדי של אהבה אין סופית, ובהרגשה מלאה של כוחות השפע הרוחניים. בהשפעת הלימוד בספרים, ומתוך השתוקקות עזה לחוות את המצב המתואר בהם, האדם מתחיל לפתח בהדרגה "חוש שישי" – כלי קיבול חדש, שדרכו הוא מסוגל להרגיש באור העליון שעד כה היה נסתר ממנו.
אין מדובר כמובן על תוספת של "עין" או "אוזן" חדשה אלא על שינוי מהותי בצורת הקליטה של המציאות. החוש השישי הוא כעין מעבדת מחקר פנימית, שדרכה האדם מגלה את מה שנמצא בתוכו. לאט לאט מתחילה להצטייר באדם תמונת המציאות האמתית, המרהיבה ועוצרת הנשימה שהחושים הרגילים אינם מסוגלים להבחין בה. במקום לקלוט את העולם דרך העדשה העכורה של האגו, אנו מתחילים לקלוט אותו בתוך התכונות רוחניות שלנו. ושינוי העדשה, כפי שכבר ידוע לנו, גורם לשינוי במציאות עצמה.
הקפיצה הגדולה
מאחורי השאיפה המדעית לגלות את הכוליות הפיזיקאלית של העולם, מסתתרת שאיפה פנימית יותר, כמיהה עמוקה לגלות גם את השורש הרוחני שלו. איינשטיין, האיש שסימל יותר מכל אדם אחר את השאיפה הזו, מעולם הוא לא הפסיק להשתומם על נפלאות היקום, ולהתפעל מן השלמות המרהיבה הטמונה בו. כל חייו הוא חיפש את הנוסחה האולטימטיבית שתבטא את הקשר בין כל הפרטים, את מערכת החוקים ששולטת במציאות. ואכן, חיפושיו הביאו אותו ואת ממשיכי דרכו קרוב מאוד לנקודת הפריצה. אך קרוב, כפי שידוע לכל מדען מתחיל, זה לא מספיק.
לכן, מתגלה כעת חכמת הקבלה כדי להשלים את המשימה. לא כדי לעצור את התפתחות המדע כמובן; להפך, כדי לספק לו את קרש הקפיצה שהוא מחפש. המדע והקבלה צריכים ללכת "יד ביד", לרכוב על אותה קרן עליונה המובילה אל האור האחד, השלם, שעוטף את כל חלקי הבריאה בזרועות ארוכות של אהבה.
