מאת: פורטל אלטרנטיבלי, שגיא מנדלבוים
לכולנו יש הרבה שאריות ונשאלת השאלה מדוע אנחנו צריכים אותם? מדוע בעצם אנו שומרים את התמונה של האקס מלפני 10 שנה, מדוע כל-כך חשוב לנו לשמור את אותם מכתבי האהבה מלפני 15 שנה?
שלב ראשון: להוציא את מה שאפשר – לחתוך בבשר החי
בשלב הראשון אנו מטפלים בשאריות: במה שכבר הרבה זמן לא חלק מחיינו אך (משום מה) עדיין נשאר שם. זה לא קל, כיוון שאנו לרוב קשורים רגשית, אולם זה רק עניין של שינוי תפיסה והבנה שהשאריות האלו הן הוויות הלוקחות מאתנו אנרגיה.
לכל אחד יש לפחות חבר אחד שהגיע הזמן להתקשר אליו ולהגיד לו: "תשמע! זה לא אתה.. זה אני… בוא ונספיק את החברות הזו כיוון שאתה לוקח לי יותר מידי אנרגיה". לכל אחד יש זיכרונות השמורים בקופסא איפה שהוא בבית: תמונה של החבר הראשון, מכתבי אהבה ישנים, פתקי תודה של אנשים שאנו אפילו לא יודעים אם הם בחיים.
אז זהו! תזרקו הכל! זה קשה, אבל אם אתם רוצים לחסוך את האנרגיה הזו, ולהיות חולמים, אתם אינכם יכולים להרשות לעצמכם בזבז את האנרגיה שלכם על אותם חפצים המייצגים הוויות שהגיע הזמן להיפטר מהן.
לכולנו יש הרבה שאריות ונשאלת השאלה מדוע אנחנו צריכים אותם? מדוע בעצם אנו שומרים את התמונה של האקס מלפני 10 שנה, מדוע כל-כך חשוב לנו לשמור את אותם מכתבי האהבה מלפני 15 שנה? הרי אין סיכוי שנראה את אותו אקס, הוא יכול להיות נזיר, לחזור בתשובה או כל דבר אחר. למה אנחנו משאירים את זה אצלנו. התשובה היא כיוון שאנחנו רוצים להשאיר משהו ממנו אצלנו. אך בעוד שאנו חושבים שמה שאנו משאירים זה "רק זיכרון", לכאורה בלתי מזיק, בעצם המערכת שלנו מבזבזת אנרגיה כדי להשאיר את אותו הדבר בחיינו.
קחו למשל מקרה של אבל. מדוע אנו אבלים על מי שנפטר? כיוון שאנו רוצים אותו כאן אתנו. אנו לא מוותרים, ומשקיעים הרבה אנרגיה כדי שהקרוב לליבנו יישאר. זה אמנם לא אותו הדבר, אולם גם כאן אנו לא מוותרים על אותו אקס.
עכשיו אני יודע שחלק מכם יגידו: "מה, אז עכשיו אני צריכה לזרוק את כל התמונות של כל האקסים שלי? לא להשאיר אף זיכרון?! מה אני אראה לנכדים?"
אז קודם כל אנו מדברים רק על אלו שכבר לא קשורים אלינו ושנית, אתם צודקים: זה אנושי לגמרי להוריד את כל האלבומים, לספור את כל האקסים, החברים שאנו לא בקשר ולגלות שמדובר בכמה עשרות ולהגיד "היי, אני לא יכול להפטר מכולם". זה אנושי לגמרי להחליט להשאיר כמה מהם, אך חשוב להבין שיש לזה מחיר: כל אחד מהם שנשאר בנתיב שלנו גוזל מאתנו אנרגיה ועכשיו צריך לחשוב מה יותר חשוב – האנרגיה או הזיכרון.
התשובה עבור אלו הרוצים לעסוק בחלימה צריכה להיות לרוב – האנרגיה.
לפני כמה שנים רץ באינטרנט מייל של הודעה במשיבון בו בעלי המשיבון אומרים: "שלום, הגעתם לגדי. אני כרגע עובר הרבה שינויים בחיי, אך אתם מוזמנים להשאיר הודעה. אם אני לא חוזר – סימן שאתם חלק מהשינוי."
ההוויות שעלינו להוציא אינם רק אנשים: אלו יהיו חפצים, בגדים וכל מה שמיותר בחיינו – זה הזמן להוציא הכול החוצה. לא להעביר להורים – לזרוק.
לי למשל יש חולשה לכבלים של מחשבים. בכל פעם שקונים מכשיר חשמלי הוא מגיע עם ירושה קטנה – כמה כבלים שאותם אני מאחסן בשמחה בארון. למזלי אשתי, שגם היא חוסכת באנרגיה, בכל פעם זורקת את הכבלים (ליתר דיוק היא עושה מהם משהו שקשור לאומנות שימושית) ואומרת לי: "תגיד, כמה כבר יעלה לך לקנות כבל כזה: 20 שקל? בשביל 20 שקל שאתה צריך להוציא פעם ב- 4 שנים שווה לך להחזיק כל כך הרבה הוויות בנתיב שלך?"
עלינו ללמוד לארגן את חיינו נכון יותר, באופן בו נפסיק להבטיח הבטחות ולהעמיס על עצמנו הוויות חדשות. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להימנע מהבטחות ואם הם כבר קוימו לבדוק: אולי אפשר "להעביר" אותם הלאה, או פשוט להודיע שהפעם זה לא יקרה.
פעם בחודש קחו יום חופש, עליי. יום שבו תקדישו לסידור ההוויות האנרגטיות שלכם. נקו את מה שלא נחוץ: חובות מהעבר, התחייבויות, טלפון ששכחתם לעשות. וכדומה. אולי יש לכם עניין לא סגור עם ביטוח לאומי? זה הזמן לבדוק ולהוריד מעליכם הוויות מיותרות.
סופר מנוסה סיפר פעם שבצעירותו הוא שאל את המנטור שלו: "איך אתה מצליח לכתוב כל כך טוב?" הסופר המנוסה השיב: "מתי אתה כותב", הוא שאל. "כשאני בשיא הכושר ומרוכז", ענה הסופר הצעיר, "בשאר הזמן אני מתקן, משפץ ומוחק", המשיך. "ובכן ידידי", אמר לו הסופר המנוסה: "זו הטעות. עליך לכתוב כל הזמן ודווקא שאתה בשיא הכושר שלך: תמחק."
לא תמיד ביום החופש שלנו אנו צריכים ליצור, לפעמים דווקא זה הזמן לארגן, לסדר ולטפל בדברים שאנו פחות אוהבים לעשות כיוון שאז אנו נמצאים בשיאנו.
השלב השני: לתקן את מה שאינו יושב נכון
לרבים מאתנו יש קושי לפחות עם אחת או יותר מהדמויות הקרובות אלינו. לא תמיד הכול הולך בקלות עם כל בני משפחה, עם בני הזוג, חברים, ילדים או חברים לעבודה (שלא נדבר על בוסים). כל אלו הן הוויות חשובות מאד שאנו כן רוצים בנתיב שלנו, אולם מצד שני לא תמיד קל לנו אתם.
בהוויות אלו עלינו לטפל בשלב השני, אך לפני שנמשיך עלי להדגיש שלא מומלץ להתקדם לשלב זה לפני שעברנו את השלב הראשון כמו שצריך. אנו זקוקים לאנרגיה שחסכנו בסעיף הקודם ואם לא עשינו את השלב הראשון לא תהיה לנו האנרגיה הנחוצה כדי שנוכל לתקן את מה שלא יושב נכון.
לשלב זה יש עקרון גורף ופשוט. עקרון שחייבים לזכור והוא לא לפחד מהתוצאות.
זה הזמן לגשת אל מה שלא יושב נכון ופשוט להתעמת עם זה. רבים למשל פוחדים במערכות יחסים חדשות לגשת לצד השני ולהגיד: "היי, לא טוב לי עם א' ו-וב'". החשש הוא שהצד השני יגיד לנו להתראות וימשיך הלאה, אולם למעשה אין לנו באמת מה להפסיד: אם הוא יגיד להתראות, אז דעו כי ממילא זה יגיע, כך שלמעשה חסכנו כמה חודשים של בזבוז זמן. אולם, מצד שני אם הוא יגיד: "בעצם, גם לי זה חשוב, אני רוצה לנסות לתקן". אז, מערכת יחסים זו תחזור לאיזון וכך נפסיק לבזבז אנרגיה מיותרת עליה. בכל מקרה כשלא נפחד מהתוצאות – ההוויה תספיק לגזול אנרגיה.
אני זוכר שבצעירותי הוזמנתי לארוחת שבת אצל אמא של חבר טוב שלי. אשה פולניה מבית טוב, מארחת למופת. היו שם כ-12 איש אולם כשהאוכל הוגש לארבעה מהסועדים לא היה הרבה מה לאכול: לחבר ואשתו, לבת זוגתי ולי. אנו צמחונים ופרט לסלט ופשוט לא היה שם דבר מה לאכול. אפילו האורז היה עם בשר.
החבר, שכבר לא פעם קיטר על ארוחות השבת של אמו ושלא פעם נשבע לשים סוף לעניין, התנצל, הלך לשירותים לרגע וחזר עם חיוך לשולחן. 40 דקות מאוחר יותר התברר מדוע הוא כל-כך היה מרוצה מעצמו – הפיצה הגיעה!
אתם בטח לא צריכים שאספר לכם מה קרה שם, אבל בכל זאת אני אספר: הייתה שתיקה רועמת. שתיקה מהסוג שרק "אמהות פולניות" יודעות לייצר. שתיקה המבטיחה סערה מתקרבת, ואכן הסערה הגיע: עד כמה שידוע לי האמא והבן לא דיברו כמה שבועות בגלל "הבושות" שהוא עשה לה, אני יודע שהוא ייסר את עצמו כמה חודשים על מה שעשה לאימו. אבל כמה שנים מאוחר יותר הוזמנתי שוב לארוחת חג ואתם יודעים מה – אני חושב שמעולם לא נהניתי מאוכל צמחוני כמו שנהניתי בארוחה זו.
אז יכול להיות שיהיו הרבה כעסים, ריבים, שתיקות מביכות. אולי חברים, מכרים ואנשים שחשבנו שאכפת להם מאתנו יפלו כמו זבובים, אולם לבסוף אלו שיישארו יהיו אלו שבאמת מקדמים אותנו בחיינו.
שלב שלישי: להוציא את מה שהכי קשה להוציא: כאב, כעסים ועוד
אם עשינו נכון את שני השלבים האחרונים, שלב זה צריך להיות פשוט יחסית. אך ללא האנרגיה שחסכנו בשני השלבים הראשונים לא נוכל לעשות זאת. עכשיו זה הזמן לגשת אל אותם הכאבים, הכעסים, האכזבות ואל כל אותם הרגשות שלא ניתן לטפל בהם.
אומרים שצריך לסלוח, להמשיך הלאה, לשחרר. כל זה נכון, אבל לא תמיד זה קל או אפשרי. לפעמים אנו לא רוצים ולא יכולים לשחרר, למרות שאנו יודעים שהוויות קשות אלו, גוזלות הרבה מהאנרגיה שלנו. לא תמיד קל להגיד: "טוב מעכשיו אני לא כועס יותר על החבר שעשה לי עוול", "זהו סלחתי לאבא או אמא"
אבל אפשר להתחיל לפעול כדי שזה יקרה. כיצד? כל מה שצריך זה פנקס קטן ובו נרשום את כל ההוויות המציקות האלו. פנקס אליו נפנה כל כמה ימים, נשב מולו ונתחיל לקרוא אילו הוויות רשמנו בו, נתבונן דרכו על ההוויות המציקות הקיימות בחיינו. מדי פעם נוסיף הוויות חדשות, אך גם מידי פעם נגלה שאנו יכולים גם למחוק – וזו המטרה שלנו.
טארוט חלומות וקצת יותר – האתר של שגיא מנדלבוים
ליצירת קשר ופרטים נוספים על שגיא מנדלבוים
